"אונייגין שאהב את סבתא קלרה" מאת מירי ליטווק, עטיפת הספר

רציתי שאבי יכתוב זיכרונות – הדרך לספר "אונייגין שאהב את סבתא קלרה"

המכתבים היו מקסימים – זיכרונות בכתב

 

קראתי את המכתבים של אבי ולא ידעתי מה לעשות אתם. עלה בפני אוצר של ממש. כמובן, הייתי גם משוחדת: חלק מהדברים הציפו את זיכרונות המשפחה, דברים שדיברו עליהם בבית, דברים שזכרתי אני בעצמי, היסטוריה של החיים שלי.  לפעמים הזכירו גם אותי במכתבים האלה, אך בכל זאת, לא הייתה זאת כתיבה סכמטית ויבשה אלא תיאור חוויות ושאלות מלא רגש ובליווי צבע. המכתבים היו מקסימים.

איך להביא את המכתבים לקוראים?

אבל המכתבים נכתבו ברוסית. איך לעשות שאנשים יכלו לקרוא את כל זה? הרי גם אם אשב שנתיים ואתרגם את הכל, מי יקרא היום מכתבים? ומי ירצה להוציא לאור מכתבים המודפסים במכונת כתיבה מכנית ישנה?

אבי לב ליטווקמה צריך כדי לכתוב זיכרונות?

ניסיתי לשכנע את אבי לכתוב זיכרונות. הוא עשה כמה ניסיונות, אך התקשה. הוא התקשה לפגוש את הזיכרונות שלו עצמו. "זה יותר מידי קשה", הוא אמר. הוא אף כעס שאני לוחצת עליו: ואני הייתי כל כך בטוחה שזה מעניין.

אבי כתב ראשי פרקים שהכילו פחות או יותר את שלבי חייו שבני המשפחה ידעו עליהם במעורפל, אך יותר מכך הוא לא הרחיק לכת. הוא התייסר. אני חושבת שהוא גם כעס על עצמו. אבי ראה את עצמו יותר כמדען, כאיש הגות ולא כסופר, וכדי לכתוב זיכרונות צריך להיות מוכן לגלות משהו רגשי, שלפעמים קשה לגעת בו גם אם יש לאדם יכולת ביטוי מפוארת, אושר פנימי ואינטלקטואלי.

אחר כך הוא חלה ומצבו התדרדר.

כל אלה רק אחת התחנות בדרך לספרי "אונייגין שאהב את סבתא קלרה".

רוצים גם ספר זיכרונות או ביוגרפיה?

לפגישת הכירות חינם צור קשר

לרכישת הספר

להשאיר תגובה