סיפור חיים - ציטוט

דוד ראובן האומלל – מתוך סיפור חיים בכתובים

הדוד ראובן – אדם עגמומי

"הדוד ראובן, אחיה של אמי, היה בחור גבוה ויפה תואר. הוא היה מוכשר מאוד, למד באוניברסיטה ונחשב לאדם חכם. אני זוכרת אותו היטב מאז שהייתי קטנה, אך משום מה היה תמיד נדמה לי שהוא עצוב. אהבתי מאוד את הדוד ראובן. הוא נהג לשחק אתנו, הילדים, במשחקי רחוב". מתוך סיפור חיים שבכתובים.

הניה – אהבותו של הדוד ראובן

"הדוד ראובן עלה ארצה עם אביו. אך השאיר בפולין חברה אהובה מאוד. הניה הייתה חברתו במשך תקופה ארוכה. הוא אהב אותה מאוד. והם התכתבו. "מתי אזכה לבוא לארץ כדי להיות אתך?", כתבה לו הניה. היא הייתה יהודייה.

"באחד הימים קם ראובן ונסע לפולין. באותה תקופה אי אפשר היה לקבל רישיונות עלייה בקלות. אינני יודעת כיצד ראובן מצא דרך. אולי באמצעות כסף, אך כעבור זמן מה הוא חזר לארץ עם הניה אהובתו.

"ראובן שכר להניה חדר ונשאר לגור בבית הוריו ברחוב בעל שם טוב. יום אחד הניה הרגישה לא טוב. סבתא ציפורה הציעה לראובן להביא אותה להתארח בבית בשבת. הניה היגעה לארוחת הערב בליל שישי. אחרי הארוחה סבתא ציפורה הציעה לה לנוח בחדר.

"זאת אשתי! זאת אשתי!

"פתאום שמעתי מלמעלה צעקות איומות. אף שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת זאת היטב. צרחות עד לב השמיים. ירדתי מהר לדירתם סבא וסבתא. הם גרו בקומה התחתונה. ההמולה הייתה רבה. כל החלונות היו פתוחים. כולם התרוצצו וראובן עמד בחלון וצעק: "זאת אשתי! זאת אשתי!" סבא וסבתא ניסו להרגיעו.

במוות היה דבר מה מסתורי

"נכנסתי לחדר. ראיתי את הניה שוכבת במיטה. חיוורת, לבנה כולה, היא שכבה ללא ניע. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אדם מת. הייתי בת עשר או אחת עשרה. ראשה היה מונח בכבדות על הכר. עיניה היו עצומות. זה הפחיד אותי מאוד. במוות היה דבר מה מסתורי.

החתונה שבסתר

"הסתבר לי אחר כך שהניה חלתה בצהבת. באותה תקופה לא היו אמצעי ריפוי כמו היום והיא מתה מן המחלה. בדיעבד למדנו שעל מנת להביא את הניה לארץ, ראובן נשא אותה לאישה בפולין בטקס אזרחי. הוא לא רצה לפגוע בכבוד ההורים ובכבוד אחיו הבכור שעוד לא היה נשוי. לכן לא התחתן עם הניה בחופה וקידושין. באותם ימים לא היה מקובל שאח צעיר יתחתן לפני אחיו הגדול.

"ראובן ערך את חתונתו בסתר וחיכה שאחיו הבכור יתחתן. לאחר זאת הוא תכנן לשאת את הניה לאישה כדת משה וישראל.

"ראובן האומלל התאבל על אהובתו במשך שנים ארוכות. בכל יום זיכרון הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת ואיש לא היה רשאי להפריע לו. הוא לא אכל ולא שתה במשך כל אותו יום. הוא לא יכול היה לשכוח את רגינה.

לפגישה ראשונה ללא תשלום

 

 

להשאיר תגובה

5 × 2 =