ספר אוטוביוגרפיה  של משה דיין "אבני דרך" יותר מתאים לקטגוריה של תולדות מלחמות ישראל מאשר לאוטוביוגרפיה.  (הוצאת עידנים ידיעות אחרונות, 1976). בחלקו מצוטטים היומנים של לשכת רמטכ"ל שנרשמו על ידי עובדי הלשכה. היומנים מפרטים את כל פעילותו של רמטכ"ל, האירועים והפגישות המדיניות.

מלבד על הורים ועל ילדותו בנהלל דיין לא כותב כמעט שום דבר אישי. את שמות שני בניו הוא מזכיר פעמיים בלבד לאורך כל הספר. (740 עמודים בסך הכל). פעם כשהוא מציין את החילות בהם משרתים. ובפעם השנייה כאשר מציין את עבודת היותם בוגרים ונשואים. את בתו יעל הוא מזכיר קצת יותר בהרחבה. שניים-שלושה משפטים, כאשר ערב פרוץ מלחמת ששת הימים הוא רואה לעצמו חובה להודיע לה כדי שתחזור מיוון. לנישואיו השניים לרחל הוא מקדיש עמוד. עמוד הוא מקדיש גם למושרר נתן אלתרמן. עמוד למראה לשכתו, על התמונות שבה. דיין אומר מעט על הרגליו חייו.

הספר מציג המחבר את עמדותיו המעשיות, מהלך משא ומתן עם מלך ירדן. הוא מתאר את מהלכי הקרבות בכל המלחמות ואת הרקע המדיני.

את אישיותו של דיין צריך קורא הספר להכיר מבלי שהוא מספר כמעט דבר על עצמו, על תכונותיו ועל רגשותיו. סגנונו מאופק וחסכני. לעתים אירוני. דיין לא עושה חשבונות עם אף אחד. ואם לא העריך אדם זה או אחר, הוא עובר על פניו בשתיקה. הוא מציין את תפקידו הרשמי בלבד ולא קורא לו בשם.

כתיבתו של דיין רהוטה, חדה ומדויקת. יש בה קצב כמעט שירי. דווקא התמציתיות הזאת הופכת לסימן ההיכר הבולט ביותר של הספר – האוטוביוגרפיה. חדות וניקיון, בלא שום סלסול, קישוט או הצטעצעות.

לפגישה ראשונה ללא תשלום צרו קשר

לערוץ היוטיוב של הסופרת מירי ליטווק