"לא, מה פתאום! אוטוביוגרפיה? אני? איזה חיים היו לי? כמו כולם. לא משהו מיוחד". שמעתם תגובה כזאת? אין זה אומר שספר על חייו של אדם שאומר זאת לא יהיה מעניין.
ספר אוטוביוגרפיה מרתק הוא לא דווקא תוצאה של תהפוכות ומעשים יוצאי דופן. אנשים רבים שמסלול חייהם היה חריג, כתבו אוטוביוגרפיה משמימות. לעומת זאת, אלה שלאו דווקא בנו ותרמו, ועשו, ובלטו כתבו לעתים ספרים מרתקים וסוחפים. כמובן, אוטוביוגרפיה של איש מפורסם מעוררת סקרנות ויצר המציצנות דוחף להתעניין גם בפרטי חיים הרגילים ביותר של איש מפורסם. אך מה הדבר העיקרי שהופך אוטוביוגרפיה למעניינת ומרגשת לקורא בלתי משוחד?
שלושת המרכיבים החשובים בכתיבת אוטוביוגרפיה
בין הדברים החשובים בכתיבת אוטוביוגרפיה הם נקודות מבט, התבוננות ומידת מודעות והביקורת העצמית.
נקודת מבט
אנו יושבים בסטיקייה קטנה שיש כמוה רבות בכל עיר בישראל ומה שקורה בה הוא רגיל מאוד: אנשים יושבים סביב שולחנות וליד הבר, אוכלים, מחליפים הערות, צועקים לפעמים, רבים. המלצרים נעים בגמישות בין השולחנות ועובדי הדלפקים מחליפים דברים עם הלקוחות הקבועים. ליד הקופה יושב בעל הבית ומשקיף על המתרחש. מולה, תנועה, רעש הטלוויזיה, קטעי שיחות על החדשות. רגיל. אבל מה יהיה אם נתאר את מה שקורה כאן מנקודת המבט של החתול שמסתובב בין רגלי הלקוחות מתחת לשולחנות, מלמטה? מבין הרגליים של האנשים? הדברים שקורים כאן קורים כל הזמן, ואין בהם שום ייחוד, אך המבט עליהם יהפוך אותם למעניינים.
התבוננות והמחשבה
אם האדם חווה את האירועים בלי להרהר בהם או בלי לזכור את הרהוריו, אם הוא לא יודע לספר מדוע החליט לנהוג כך או אחרת ומה הרגיש, הוא לא יוכל לספר באוטוביוגרפיה אלא את הפעולות, את מה שנעשה. ללא עומק אמוציונאלי הפרטים לא יהיו אלא רשימה, אוסף דברים חסרי זיקה ביניהם, ולכן לא יהווה עניין.
מודעות וביקורת עצמית
אין דבר משעמם יותר מזה שאינו רואה את עצמו מהצד והוא חסר ביקורת עצמית. אדם כזה יתבונן בכל הישג הקטן ביותר שלו ויתן לו מימד של גבורה כיוון שאינו רואה את הסביבה, מכיוון שמבטו מכוון אל עצמו בלבד בלי לראות את מעשהו בהקשר הכולל של מעשים סביבו. אדם כזה לא ידע לספר באוטוביוגרפיה שלו על מחדלים ומשגים. הוא לא ילמד מהלקחים כי לא יבקר את עצמו ולא יתבונן בעצמו מהצד. והרי אם אין קשיים ואין טעויות, אם הכל "הלך חלק", הרי שאין ממה ללמוד, אי אפשר להעמיק.
אוטוביוגרפיה מעניינת אינה תלויה במה שהאדם עשה, אלא יותר במה שהוא חושב על מה שעשה.
