הספר מבוסס על מכתבים של הורי
ספר חדש. שמחה גדולה אושר אמיתי. "קודם כל את עושה למשפחתך משהו גדול…". הספר "אונייגין שאהב את סבתא קלרה" מבוסס על מכתבי אהבה שהורי כתבו זה לזה בצעירותם, לפני שהתחתנו. מכורח הנסיבות הם לא יכלו לחיות יחד במשך מספר שנים ובתור זוג צעיר ניהלו התכתבות ענפה ואינטנסיבית כמנהג השנים ההן.
הם כתבו בכתב יד דפים על גבי גפים. הם המתינו לדוור שיביא את המכתב. המרחק היה רב והטלפונים היו נדירים.
אבי שמר את המכתבים מכל משמר. הם דהו והצהיבו. כמה שנים לפני מותו כאשר פינה את ארונותיו הוא החליט לזרוק אותם אלא אם ארצה בהם.
גיליתי אוצר
לקחתי את המכתבים המאובקים והישנים, והתחלתי לקרוא. גיליתי אוצר. נפתח בפני עולם שאת חלקו הכרתי במעורפל, על פי הסיפורים שסיפרו בבית, מההיסטוריה, מההערות הקצרות של סבתא שלי.
התפעלתי מכתיבתו של אבי. הוא סיפר ותיאור בחיות גדולה. שפתו עשירה, ציורית ועדינה. קראתי וקראתי, בשקיקה ממש.
איך כותבים סיפור – למצוא דרך לספר
תחילה חשבתי לתרגם את המכתבים לעברית ולהוציאם לאור. אבל מי יקרא מכתבים היום? שאלתי את עצמי. ומי ירצה להדפיסם בעידן הודעות הטקסט והטלפונים הסלוללריים. אבלר ואלואיז פסו מהעולם ואין הקרקע נוחה לספר אפיסטולארי כמו "יחסים מסוכנים" של לאקלו.
הרבה זמן המכתבים העסיקו את ראשי. אבל איך כותבים סיפור? ניסיתי לראיין את אבי ולהקליט, אך משהו בשיחה הלך לאיבוד. נדמה שדווקא הדרך הספרותית שלו, השפה הכתובה הייתה כלי הביטוי ההולם את עולמו. ניסיתי לשכנע אותו לכתוב זיכרונות. אך הוא אמר שזה קשה מידי. לא בכל דבר רוצים להיזכר.
לבסוף מצב בריאותו הלך והחמיר, ונעשה מאוחר מידי.
המכתבים ליוו אותי. חיפשתי דרך . כאשר יורם קניוק פרסם את ספרו "חיים על נייר זכוכית" המבוסס על תקופת נעוריו בניו יורק, הוא אמר: "הסיפור הזה היה אתי תמיד, רק לא מצאתי דרך לספר אותו". כך גם אני חיפשתי ולבסוף מצאתי אותי, והנה הספר מונח לפניכם "אוניגין שאהב את סבתא קלרה". ספר חדש. לזכר אבי לב ליטווק.
