יהושע קיינר כותב שירים. יש לו פנקס שהוא נושא אתו לכל מקום ולפעמים בזמן העבודה הוא נעצר, יורד מהסולם ורושם דברים בפנקס. זה לא מוצא חן בעיני האנשים שעובדים אתו ולא לבוסים. יהושע קיינר כותב שירים עד שלוש בלילה וקם בבוקר לעבודה בעיניים טרוטות. הוא מדפיס את השירים במכונת אריקה הישנה ורוצה לשלוח אותם למוציא לאור.
יהושע מחליף עבודות, הוא רואה איך אנשים מספרים לעצמם סיפורים ומרמים את עצמם. הם לובשים מסכה, תפקיד ומשכנעים את עצמם שזה הם ומרגישים עצמם חיים ומכובדים.
אנשים לא אוהבים את כותבי שירה. הם נותנים להם הרגשה שיש בעולם עוד משהו, לא רק עבודה וכסף. הם לא אוהבים לשמוע את התשובות של יהושע.
יהושע הולך לקרוא שירים שלו בפאב, שוט עבור שיר, ולפעמים גם קורא אותם בפני סתם אנשים. הוא קורא את אחד משיריו בפני עמליה והשיר מוצא חן בעיניה. עמליה כמוהו לא רוצה להיות "העדה היחידה לקיומה". היא רוצה להיות רקדנית מפורסמת.
המשורר בספרו של אלי שמואלי איננו דמות הרואית או רומנטית. הוא לא רודף אחרי השראה מדומיינת או נהנה מסגידה של מעריציו. זהו בחור ישראלי ממוצע, שאנחנו מכירים. אין לו גרוש, הוא כל הזמן לא מצליח להרוויח מספיק כדי לשלם את שכר הדירה שלו, לא מספיק לאוכל והוא שמח לפעמים לאכול על חשבון בחורה שעובדת בעבודה שהיא רוצה לשכוח אותה.
החברות בין יהושע לעמליה מדגים יפה מה הן נפשות תאומות. האנשים האחרים רואים בה בחורה יפה, מושכת, אבל יהושע רואה גם את הנפש שלה והיא דומה לזו שלו.
השפה של אלי שמואלי היא ציורית ולא מצועצעת, היא מתאר במדויק תחושה של הליכה לאיבוד וצביעות של עולם העבדה, העבדות המודרנית, את מעמד השירה כמעשה קבצנות, ועם זאת מצליח אלי שמואלי לגרום לקורא לצאת בסוף הספר עם הרגשה מעודדת. למרות הכל הגיבור מצליח לשרוד, לאסוף את השירים שלו ולהוציא לאור ספר וגם לצאת מהבדידות.
ספר מופלא ומנחם.
