"לבסוף הגרמנים שהכו אותנו חשבו אותנו למתים. הם הכו באכזריות. עם רובה, עם מגלב. הם בעטו בנו, הצליפו. גופי מלא סימני המכות עד היום.
אמי רצתה להגן עלינו והיא הסתירה אותנו מפני המכות ככל שיכלה. לבסוף הם חשבו ששלושתנו מתים. שכבנו על הרצפה, ואמא אמרה לנו: "לא להוציא אף הגה, כלום! מה שלא יעשו לכם!"
הם הניחו לנו והלכו. המתנו, וכאשר היינו בטוחים שהם הלכו, אחי ואני גררנו את אמא למקום שתפסנו בשביל שלושתנו. שם שכבנו עד שהיא מתה.
לא רצינו להיפרד ממנה.
גסיסתה נמשכה כמה שבועות לכל הפחות. פצעיה היו נפוחים, מוגלתיים, עצמותיה שבורות. לא הייתה שום עזרה.
החורף בו היא מתה היה קשה אף יותר מהקודם. שלג גבוה וקור עז. לא היו לנו בגדים או דבר להתכסות בו. אחי ואני שכבנו צמודים לאמא, שכבנו צמודים זה לזה כמו גורי חתול.
היא ידעה שהיא הולכת למות וכל עוד יכלה, היא דיברה אלי ולימדה אותי איך לנהוג. לא רצינו לעזוב אותה והיינו אתה כל הזמן. חשבתי שגם היא רצתה שנמות יחד, וחבל שלא כך קרה.
מוגילב לא יוצאת לי מהראש. אני לא יכולה לשכוח. זה חוזר, הזיכרון הזה חוזר אלי כל הזמן. אני רואה תמונות ברורות מאוד. לא כמו סרט אלא כאילו הדבר קורה בחיים, עכשיו. הן עוברות לפני ביום ובלילה, ולא מניחות לי.