אני דור שני. אבי היה ניצול שואה. הוא אף פעם לא סיפר את סיפורו. כמה שניסינו לדחוף אותו לספר, הוא לא רצה. הוא היה אדם שמח וחביב. אבל על זה לא רצה לדבר. ניסיתי לעודד אותו שיכתוב את זיכרונותיו. זה עניין אותי. חשבתי שזה חשוב לילדים שלי. אבל זה היה לו קשה מידי כנראה.
משהו אנחנו יודעים בכל זאת. אמא ידעה וסיפרה לנו. היא הזכירה דברים פה ושם. הייתה לו אחות. היה לו חבר. אולי עם אחרים הוא דיבר על זה יותר. לפנינו הוא לא נפתח. הוא לא רצתה לבכות לפנינו.
אבל הנה, הוא הלך לעולמו. הילדים שלי יודעים עוד פחות. לכן החלטנו, כל האחים, לעשות ספר. לאגד את הסיפורים. את הזיכרונות. להוציא לאור ספר על סבא יצחק. בבית קראו לו איזי. דודתי זהבה עדיין בחיים. היא "הכלי הראשון" היחיד שנשאר. אמנם היא בבית אבות ולא בריאה. קצת קשה לה להיזכר ולדבר. אבל היא שיתפה פעולה.
רתמנו את כל מי שיכולנו להעלות על הדעת. שאלנו. ראינו את כל מי שיודע משהו. אפילו קצת. אספנו פירור לפירור. בדקנו את כל המכתבים שמצאנו. תרגמנו מפולנית, מיידיש.
לא על הכל הסכמנו. במשך השנים הדמיון השלים את הפרטים המעטים שהוא נידב.
נאלצנו להרחיב קצת את הידע שלנו בהיסטוריה. אבל הצלחנו. הספר יצא לאור. ספר מכלי שני. ספר דור שני! גם זה אפשרי! הסיפור לא סופר מפי סבא יצחק. אבל הספר מספר את סיפורו. סיפורו מפי דור שני. ועכשיו יש לנו אותו. איך ברח, איך הסתתר, איך ניצל. הספר ישמש את הדורות הבאים. עכשיו אנחנו מכינים גרסה דיגיטלית. יש! "
