לקראת יום הזיכרון – הכובד מציף
הנצחה וזיכרון. זה קרה כבר מזמן, אבל הוא כל הזמן אתי. שוק האובדן, השבעה, תקופת האבל. אנשים באים לנחם, הם עוזרים, אחר כך הם הולכים לחייהם, אבל אתי הוא נשאר, הזיכרון נמצא, כל הזמן, וככל שיום הזיכרון מתקרב, הוא מעיב יותר והציפייה מציפה בכובד.
הוא כל הזמן אתי
כן, אני חיה את חיי, אבל לא נפרדתי. תמונתו תלויה מעל המיטה שלי ועומדת על המדף בסלון. אני פוגשת את מבטו, צח, שמח, מבט נעורים, והוא איננו. ביום הזיכרון החברים שלו מאז מתקשרים, באים לבקר. אנחנו יושבים, מדברים קצת, אבל כל זה לא מספיק… כאן בא הרעיון: להוציא לאור ספר לזכרו, ספר הנצחה וזיכרון לדורות. ספר שלא יספר רק על האסון, לא רק על מעשה הגבורה, שיספר עליו כפי שהיה, מי הוא היה, על מעשיו, על אהבותיו על נטיותיו וגם עלינו. איך הוא צמח ומה יכול היה להיות. הנצחה וזיכרון לדורות.
ספר הנצחה וזיכרון לדורות – להיות אתו תקופה
ספר הנצחה וזיכרון לדורות הוא עוד אחד בשלבי התמודדות עם האבל, עם השכול. תהליך העבודה ומה שהוא מביא אתו משיג שתי מטרות: גם להיות עם האדם היקר שאיננו במשך תקופה באופן פעיל ואינטנסיבי, וגם המוצר שמתקבל בסופו הוא בעל משמעות שתורם לעיבוד האבל. כי לבסוף לקבל מוצר, חפץ.
הספר הוא חפץ – לחתוך את חבל הטבור
הספר הוא חפץ העשוי לא רק ממילים. ספר הוא דבר מוחשי וכאשר לוקחים אותו ביד בהגיעו מבית הדפוס, חדש וחלק, עם ריח נייר ודיו, הסיפור שהספר מספר נפרד מאתנו. אנחנו רואים אותו לנגד עינינו ויש תחושה שהוא יצא החוצה כמו תינוק שחבל הטבור שלו נחתך סוף סוף. הכובד נעלם והלב חש שחרור מה.
ספר הנצחה וזיכרון לדורות זה דבר שנשאר. אפשר יהיה לקרוא על סיפורו על מניעיו. כך אישיותו תשמר.
