שכונת אגרובנק – השאר היסטוריה

שני בנקאים יוצאי רוסיה, יעקב מירנבורג ושמעון יעבץ, חלמו להקים שכונה תעשייתית בארץ ישראל. כבר בשנת 1932 החלו לרכוש אדמות ועד שנת 1934 היו בידיהם כ-3,000 דונם אדמות בחולות. האדריכל יוסף רינגס הכין את התוכנית האדריכלית של השכונה. בשונה משכונות אחרות באזור אנשי הבנק מימנו את סלילת הדרכים, הנחת תשתיות הביוב והמים, ואף נטעו עצים ברחובות. רק לאחר השלמת העבודות החלו לשווק את המגרשים שיועדו לבנייה לציבור הרחב.

השכונה נקראה על שם אגרובנק – הבנק לחקלאות ולבניין לארץ ישראל בע"מ. אבני השפה ברחובות עליהן חקוק השם "אגרובנק" מעידות על עוצמת הבנק, בונה השכונה. לימים הפך שמו של הבנק לבנק לחרושת ומסחר, והווה חלק מבנק הפועלים.

כדי למשוך אנשים לשכונה החדשה הוקצה בפאתי השכונה, בצומת שדרות קוגל ורחוב סוקולוב, שטח ללא תמורה כדי להעביר אליה את בית החרושת לטקסטיל "לודז'יה" ממקומו ברחוב נחמני בתל אביב. אריה שנקר, מחלוצי התעשייה בארץ, הקים בשכונה את המפעל החדש שסיפק מקומות עבודה לתושבים החדשים של האזור.

הקמת המפעל ושיפור התשתיות, והתחבורה לתל אביב גרמו לעלייה במחירי הקרקעות בשכונה. הדבר עודד משפחות ממעמד הביניים להתיישב בה, אולם הביא להאטה בקצב גידולה. מאוחר יותר התוספו לשכונה מבני חברת "שיכון עממי", והם בעלי חצרות וסמטאות רבות.

היום אגרובנק היא שכונה בצפון מרכז חולון בין הרחובות מקווה ישראל, סוקולוב ושדרות קוגל. השכונה קרובה לרחובות הראשיים של העיר שבסופן צומת חולון. זאת אחת מחמש השכונות הראשונות שנבנו כאשר חולון הפכה למועצה מקומית. שטח הפרויקט אגרובנק ע"ש חביב ארביב נמצא בין הרחובות חנקין ובן יהודה.

שכונה שעבר זמנה – מצב השכונה

עד העשור הראשון של המאה ה-21 הפכה שכונת אגרובנק לשכונה נכשלת ומוזנחת. היא היוותה חלק מפרויקט שיקום שכונות בתקופת שלטונו של מנחם בגין שכידוע לא זכה להצלחה. הבניינים נבנו בשנות החמישים ובמשך השנים בלו והתרופפו. חלקם נחשבו למסוכנים למגורים.

"זאת הייתה שכונה שלא עמדה בשום תקן", מסכם האדריכל רוני ורדי ששימש מנהל אגף התכנון בעיריית חולון בזמן ביצוע פרויקט אגרובנק ע"ש חביב ארביב. תנאי החיים בשכונה היו ירודים מאוד. מדרגות שבורות, לא הייתה רמפה כדי לעלות עם הליכון או כיסא גלגלים שחלק מהדיירים נזקקו להם. לא היו מעליות. הטיח בחדרי המדרגות התקלף. המתחם שרץ עכברים. אחד הבניינים נסדק לכל הגובה מקומה ראשונה עד הגג.

"כל יום התפוצץ הביוב ועמד ריח נורא", מספרת זיוה חכם, אחת מבעלי הדירות הוותיקים. "היו קצרים בחשמל בלי סוף. פינוי האשפה לא היה מסודר. המדרגות היו מאוד רעועות, עד כדי סכנה. הייתי הרבה שנים בוועד הבניין. חיינו לא היו קלים: אנשים לא הקפידו על ניקיון, לא שילמו מיסי ועד. מלבד זאת הבניינים היו כל כך ישנים שקשה היה לעשות משהו באמת. כל דבר שהתקלקל היה קשה ממש לתקן".

כשרעיון הפרויקט אגרובנק ע"ש חביב ארביב החל להתגבש כארבעים אחוז מבעלי הדירות לא גרו במקום. הבעלים ההיסטוריים עברו מן העולם, חלק מהדירות הושכרו או נמכרו על ידי היורשים. חלק נקנה להשקעה על ידי אנשים שלא היה להם קשר למקום. מכיוון שהבתים לא היו מטופחים באה לגור כאן אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית, שגם מתוקף היותה שוכרת, לא רצתה להשקיע ולשפר את תנאי המגורים. מצד שני, גם לבעלי הדירות שלא גרו בשכונה וראו בדירות מקור הכנסה בלבד, לא הייתה נכונות לשפר את תנאי החיים והמראה.

"אלה היו כמו בתים מנייר", מסכם האדריכל שגיא מורשטיין שעמד בראש צוות התכנון של הפרויקט מטעם ברעלי, לויצקי, כסיף דה לה פונטיין אדריכלים בע"מ. "בן אדם נותן מכה בקיר והקיר מתפורר…".

לפגישה ראשונה ללא תשלום היכנסו