זהות בדויה –

סיפורה של מרילה (מאשה) מור –

ראיון ועיבוד ספרותי: מירי ליטווק –

מתוך הספר:  

"אנשים שהיו במחנה הריכוז ברייטאנאו שבקרבת העיר קאסל מתבקשים ליצור קשר…" כך היה כתוב. כתובת וטלפון. בירושלים…
הייתה שעת אחר צהריים שקטה. אף אחד לא היה בבית. ישבתי במטבח וקראתי עיתון. אתמול היו לנו אורחים, סידרתי את הכל וישבתי לנוח. פתאום ראיתי את המודעה הזאת. ב'מעריב'.
קפצתי מהכסא והתחלתי להסתובב בבית עם העיתון ביד. לא האמנתי.
השנה הייתה שנת 1988. מי שמע על ברייטאנאו? מי יודע משהו על ברייטאנאו? טרבלינקה, ברגן-בלזן, דאחאו –  כן, אבל ברייטאנאו… מעולם לא פגשתי מישהו שיודע על כך דבר.
לא ידעתי מה לעשות, רק הסתובבתי בין קירות הבית כמו משוגעת. לצלצל ולספר למישהו – זה לא ממנהגי, ולמי אספר? להתקשר לאמריקה, לברונקה?
התיישבתי בחדר הקטן וחייגתי את מספר הטלפון המצוין בעיתון. חייגתי וחייגתי, אך שמעתי רק צלצולים. איש לא ענה. השעה הייתה מאורחת והמשרדים כבר סגורים. נאלצתי לחכות עד הבוקר.
בלילה ישנתי, אך לפני שנרדמתי עלו בדמיוני תמונות רחוקות ומשונות. הכניסה השחורה, קיר הבניין, כהה וקודר, הקור והכינים… כן, הכינים הנוראיים האלה שחזרו והגיעו עם כל החלפת הבגדים. להחליף – כן, אבל עם כינים חדשים, ואחר כך נקניק הדם שקיבלנו ביום ראשון, ה-blutwurst המפורסם… והבחורים הפולנים דאגו לנו בבקתה הקטנה ביער ונתנו לנו לאכול, אבל הגוף שלנו לא יכול היה לסבול אוכל של בני אדם…
נרדמתי.
בבוקר התעוררתי מוקדם כרגיל ונדמה היה לי שהזמן לא עובר. קפה, ארוחת בוקר, הכל נגמר, ועדיין השעה הייתה רק שמונה. אולי הם מגיעים בשמונה בטלפון התמוה הזה בירושלים? אך לא הייתה תשובה… ברבע לתשע קול נשי חמור ונרגן אמר לי להתקשר בתשע. רציתי להגיד לה: 'גברת! אני הייתי במחנה הריכוז ברייטאנאו. אני הייתי בברייטנאו! ואף אחד לא נשאר. רק אני וברונקה! תדברי אלי בנימוס! חוצפנית שכמותך!' אבל לא אמרתי כלום. לא הספקתי. היא סגרה.
לבסוף השעה הגיע ודיברתי עם פראנק. פראנק מאן, חוקר צעיר מאוניברסיטת קאסל. אמרתי לו: "כן, אני הייתי במחנה הריכוז ברייטאנאו, ויש עוד חברה שנשארה בחיים, ברונקה, היא חייה בניו יורק…"
"ברונקה? ומה שם משפחתה?" הוא שאל.
"ברונקה?…" התמהמהתי. ידעתי שברונקה הוא שמה הפולני של סילביה אדלשטיין, טלרמן מהבית. אני רגילה לקרוא לה ברונקה כי כך הכרתי אותה, אך אני היחידה. כל מי שמכיר אותה, בכל העולם כולו, קורא לה סילביה אדלשטיין, ונדמה שהיא עצמה כבר לא רוצה לזכור שהיא הייתה ברונקה קוואסק, שם אצל הגרמנים.
אבל מה היה שם המשפחה שלה הפולני? לא שאלתי אותה… היא הייתה בשבילי תמיד ברונקה…
"ברונקה?…" אמרתי לקול בצד השני של הקו, אובדת עצות, "אני לא יודעת…".
הוא הקשיב לי ואמר: "תתני לי את הכתובת שלך. אני אבא מייד".
למחרת הוא בא לתל אביב. בחור צעיר ומסודר. קצת רזה, מסופר בתספורת האופיינית לגרמנים, קצרה ועם פוני. שער ישר. הוא דיבר בנימוס ובשקט, לא מתרגש ולא נסער, יסודי. הוא הביא אתו מכשיר הקלטה, ישב ושאל, שאל ושאל, על ברייטאנאו וגם על החיים בקאסל לפניכן, שאלות מפורטות מאוד, ואני דיברתי ודיברתי, כמו שלא דיברתי אף פעם".

לפגישה ללא התחייבות צור קשר

לעיון בספרים נוספים לאתר הרשמי של הסופרת מירי ליטווק

לספר ,אוניגין שאהב את סבתא קלרה" לזכרו של לב ליטווק לאתר הוצאת הספרים כרמל