המכתבים היו מקסימים – זיכרונות מן העבר
קראתי את המכתבים של אבי ולא ידעתי מה לעשות בהם. הם היו אוצר של ממש. כמובן, הייתי גם משוחדת: חלק היו זיכרונות המשפחה, דברים שדיברו עליהם בבית. דברים שזכרתי בעצמי. לפעמים הזכירו גם אותי במכתבים. אבל לא הייתה זאת כתיבה סכמטית ויבשה. התיאור היה חי. חוויות. שאלות. מלא רגש וצבע. הם היו מקסימים. זיכרונות עשירים.
איך להביא את המכתבים לקוראים?
המכתבים נכתבו ברוסית. איך לעשות שאנשים יכלו לקרוא את כל זה? הרי גם אם אשב שנתיים ואתרגם את הכל, מי יקרא היום מכתבים? ומי ירצה להוציא לאור מכתבים המודפסים במכונת כתיבה מכנית מימי מלחמת העולם השנייה?
מה צריך כדי לכתוב על העבר?
ניסיתי לשכנע את אבי לכתוב זיכרונות. הוא עשה כמה ניסיונות, אך התקשה. הוא התקשה לפגוש את הזיכרונות שלו עצמו. "זה יותר מידי קשה", הוא אמר. הוא אף כעס שאני לוחצת עליו: ואני הייתי כל כך בטוחה שזה מעניין.
אבי כתב ראשי פרקים שהכילו פחות או יותר את שלבי חייו שבני המשפחה ידעו עליהם במעורפל, אך יותר מכך הוא לא הרחיק לכת. הוא התייסר. אני חושבת שהוא גם כעס על עצמו. אבי ראה את עצמו יותר כמדען, כאיש הגות ולא כסופר, וכדי לכתוב זיכרונות צריך להיות מוכן לגלות משהו רגשי, שלפעמים קשה לגעת בו גם אם יש לאדם יכולת ביטוי מפוארת, אושר פנימי ואינטלקטואלי.
אחר כך הוא חלה ומצבו התדרדר.
כל אלה רק אחת התחנות בדרך לספרי "אונייגין שאהב את סבתא קלרה".
