זה קרה באמת – רק לכתוב סיפור
אתם מתכוונים לכתוב סיפור. את הסיפור הזה. אתם כותבים על מה שהיה. זה קרה. זה משהו אמיתי לגמרי, מהחיים עצמם. אתם זוכרים את זה כל כך טוב ולא יכולים לשכוח. אתם פשוט תכתבו את זה וזה יהיה טוב. זה מה שאתם חושבים. החלטתם…
"אני לא מתיימר להיות סופר…"
אתם מוציאים את הדברים מהזיכרון ורושמים אותם. על נייר, ביד, במחשב. אתם מתרכזים. אתם משתדלים לכתוב בבהירות, לא להסתבך, לא לסטות. אתם מנסים לא לקפוץ מנושא לנושא, לא להיגרר אחרי האסוציאציות.
"אני לא סופר", אתם אומרים. "לא אהיה סופר ולא מתיימר להיות סופר. אני פשוט רוצה לספר את "זה". אבל ברגע שהחלטתם לכתוב, אתם מתחילים ביצירה של מציאות ספרותית. מציאות ספרותית – זה פשוט מאוד. יש טקסט כתוב ומישהו קורא אותו.
מציאות ספרותית
ברגע שהתחלתם לכתוב הפכתם ליוצרים. אם תרצו או לא תרצו. וספרות כמו כל אמנות איננה מציאות עצמה. היא מעין טרנספורמציה של מציאות. גם צלם לא מצלם את הכל, אלא מתמקד במשהו. והמשהו הזה הוא התמצית של הכל. כך גם אתם לא מספרים את כ-ל מה שהיה אלא את מה שהכי חשוב, הכי מזוכך.
העיקר זה למחוק
לכן, אחרי שהעלתם בזיכרון את ההשתלשלות, אותו רצף האסוציאציות שעוזר לכם לפרוש את הדברים, אתם צריכים להתחיל למחוק. למחוק את כל הדרך שהובילה אתכם לעיקר הסיפור, למוקד, לתמצית. זה חשוב מאוד. אם לא תעשו כך, לא תגיעו לגרעין, לתמצית. התמצית תאבד בתוך כאוס הזיכרונות.
רואים את היופי
כשמורידים את הדברים שמחלישים את היפה, אולי יש פחות מילים. אבל רואים יותר טוב את העיקר.
מלבד זאת, הדבר יוצר פחות עומס על קורא. אתם מכניסים את הקורא ישר לסיפור שלכם. בלי הדרך ושם הוא יכול להתחיל להתרגש.
לפגישה ראשונה ללא תשלום
לסרטונים של מירי ליטווק
