בלוג

מירי ליטווק

מלבד ספרי פרוזה ותרגומי שירה הזדמן לי ללוות אנשים שונים במסע אישי של כתיבת סיפור חיים. אני מתמסרת לתהליך ונכנסת לנבכי הנפש של המספר בדרכו של סופר שחייב להכיר והלבין כל דמות, וכל פרט בסיפורו.  לב הדובר נפתח לפנַי ודרך הדלת הזאת הסיפור זורם אל קוראיו. עשיר, אמין, מדויק ומלא עוצמה.

מירי ליטווק

מלבד ספרי פרוזה ותרגומי שירה הזדמן לי ללוות אנשים שונים במסע אישי של כתיבת סיפור חיים. אני
מתמסרת לתהליך ונכנסת לנבכי הנפש של המספר בדרכו של סופר שחייב להכיר והלבין כל דמות, וכל
פרט בסיפורו.  לב הדובר נפתח לפנַי ודרך הדלת הזאת הסיפור זורם אל קוראיו. עשיר, אמין, מדויק
ומלא עוצמה.

צור קשר

לפתוח את היד, את הלב ואת הדלת – סיפור חיים של רגינה שגיב

לפתוח את היד, את הלב ואת הדלת – סיפור חיים של רגינה שגיב

סיפור חיים של רגינה שגיב

כתבה מירי ליטווק על פי ראיונות עם רגינה שגיב

הפקה והוצאה לאור: מירי ליטווק – סופרת זיכרונות

עיר הולדתי

נולדתי בעיר כירכוכ שבצפון עיראק. זאת הייתה עיר גדולה. חיו בה ערבים, כורדים וגם תורכים. עד למלחמת העולם הראשונה ההשפעה התורכית הורגשה מאוד בעירנו. בשפה, בביגוד, במנהגים. גברים רבים לבשו בגדים תורכיים מסורתיים וחבשו תרבוש. נשים התלבשו בבגדים צנועים כנהוג בחברה ערבית מסורתית.

השפה המדוברת הייתה ערבית עיראקית, אך גם תורכית. גם אני בילדותי דיברתי תורכית באופן שוטף. אחר כך כיוון שלא הזדמן לי לדבר בה, שכחתי הכל.

בכירכוכ ישבו יהודים מימי קדם ועד קום המדינה, כאשר עלו לישראל כולם. הייתה בכירכוכ קהילה יהודית פעילה ומגובשת. נציגהּ אף השתתף בפרלמנט העיראקי. אחרי שהתגלו שדות הנפט וכירכוכ הפכה למרכז גדול, המצב הכלכלי של התושבים השתפר וכך גם של היהודים. רוב יהודי כירכוכ עסקו במסחר, במלאכות ובחקלאות. גם אבי ובני משפחתו עסקו במסחר.

סמטת היהודים

גרנו בבית גדול. אני זוכרת אותו כבית עצום, רחב ידיים. הוא עמד בסמטה קטנה שארבעה בתים נוספים עמדו בה. שני בתים זה מול זה, ועוד שניים על צדה האחד של הסמטה. גם בית כנסת עם באר טבילה היה בסמטה. הוא היה בעל קיר משותף עם בית אחד השכנים.

על אף המתיחות ששררה בין היהודים למוסלמים, לא הוגבלו חיי הדת היהודיים בעיראק. כל החיים היו מסורתיים והתבססו על מנהגים דתיים, גם של היהודים וגם של המוסלמים. החגים היהודיים עמדו במרכז חיינו.

אבי לא הלך להתפלל לבית כנסת כל יום, אך בשבת ובחג בילה שם את כל זמנו. גם בנות נהגו ללכת לבית כנסת בחגים. זה היה מקום מפגש, בילוי ומרכז הקהילה.

מיד אחרי יום כיפור נבנתה בחצר הבית שלנו סוכה גדולה. נהגנו לקנות בד לבן לקירות הסוכה. היא קושטה ברימונים ובכפות תמרים. במרכז הסוכה נערך שולחן גדול. חברים וקרובי משפחה באו להתארח.

בית הוריי

כל בתי הסמטה היו חד-קומתיים, אך גובהם רב. מרחב הבית שלנו היה חלל אחד בלתי מחולק. מעל למיטות נתלו כילות על מנת להבטיח את פרטיות הישנים, אך לא היו קירות הפרדה בנויים. תקרת הבית הייתה גבוהה מאוד, בצורת כיפה, כמו של מסגד, ומצוירת ביופי רב.

בקומת המרתף שמספר מדרגות הוביל אליו נהגו לשמור דברי מאכל רבים כמו חומוס, חיטה, קטניות ודברים אחרים. בשקים, בחביות, בארגזים. השירותים היו בתוך הבית.

מתחת לגג הבית היה בנוי מעין מעבר, סוג של מרפסת ברוחב של כמטר לאורך מעטפת הבניין. כדי להגיע אליו היה צורך לעלות חמש-שש מדרגות. תמיד הייתי סקרנית מאוד מטבעי ויום אחד שאלתי את אמי: "נַנָה", כלומר, אמא, "מה זה? למה זה?" ואמי הסבירה לי: "פעם, במלחמה הקודמת אכסֵנו שם נשק". היא התכוונה למלחמת העולם הראשונה.

לפני הבית התפרשה חצר גדולה מרוצפת אבן. שם עמד המטבח שגודלו היה כ-12 מ"ר. הוא היה נוח מאוד, מותאם לצרכי בישול וכל עבודות המטבח: היה בו דלפק לסירים וכלים אחרים. במרכז המטבח ניצב טבון גדול. כל מזון מקומו היה במטבח. בבית היה רק מקום המיועד לארוחות. מלבד זאת, לא נהגו להכניס אוכל הביתה.

אמי – אלמנה צעירה

אמי, חנה מבית חיזקיה, הייתה ילידת כירכוכ, כמו כל משפחתה. היא נולדה בשנת 1900. אביה מרדכי מת בגיל צעיר. אמי סיפרה לי ששנים רבות לפני שנולדתי אמהּ, סבתי לאה, יצאה עם פַרְחָה אחות אמי, למסע לצפון עיראק לצורך טיפול רפואי של פַרְחָה. פַרְחָה (פירוש השם שמחה) שהייתה בשנתיים צעירה מאמי, סבלה ממחלת עור ונזקקה לטיפול רפואי.

סבתא לאה השאירה את אמי אצל דודות לזמן המסע וחשבה שתתאחד אתה עם חזרתה. אך שם, בצפון עיראק, אחרי ריפוי פַרְחָה, סבתי שהייתה כבר אלמנה באותה עת, פגשה גבר אמיד ומבוגר ממנה. היא הצטרפה אליו למסע לבורמה באנייה עמוסת סחורות. פרחה הייתה אז בת ארבע או חמש. באותה תקופה בבורמה ובמיוחד בינגון (רנגון) התקיימה קהילה של יהודי עיראק שנוצרה עקב התפתחות קשרי מסחר. סבתי לא חזרה לכירכוכ ונשארה בינגון, וכך אמי גדלה אצל דודותיה מגיל שש או שבע.

היא הפכה נערה יפה, בעלת שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. כשמלאו לה שתים עשרה נמצא לה חתן. כך היה מקובל באותם ימים. נהגו לחתן את הבנות מוקדם מכיוון שחששו שייחטפו על ידי המוסלמים. התקופה לא הייתה רגועה והתרחשו אירועים אלימים.

אמי התחתנה עם אדם ממשפחה אמידה מאוד. אביו היה צורף. כעבור שנה, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה בערך בשנת 1914 היא ילדה בת, נעימה. עם פרוץ המלחמה המצב הפוליטי בעיראק נעשה רעוע: היתקלויות בין קבוצות אתניות שונות, סכסוכים בין קבוצות השפעה ואי שקט. יהודים סבלו מכך כיוון שהוו קבוצה שניתן היה לתקוף אותה ולהאשים אותה באי נאמנות למדינה. על מנת להינצל מהמוסלמים בני המשפחה של אמי טמנו את כל העושר והזהב שברשותם באדמת החצר ובמרתף הבית, וברחו. בעלה של אמי לבש חגורה, רצועת בד שנתפרה בבגדיו ובה הוסתר הזהב. אך בדרך המוסלמים תפסו את כל הגברים היהודים, גם גברים זקנים מאוד. הם תפסו גם את בעלה של אמי ומצאו עליו את החגורה. הזהב נלקח והוא נהרג. כך בגיל צעיר מאוד הפכה אמי לאלמנה עם תינוקת על הידיים. אינני יודעת…

להתרשמות מסגנונות כתיבה היכנסו לעמוד פרק ראשון

לפגישה ראשונה ללא תשלום צרו קשר

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות