אני הולכת לפגישה ראשונה. לקוח חדש, משפחה חדשה שרוצה לשמר את הזיכרון. אמא. סבא. של אדם יקר. ולהוציא לאור ספר. מה מבטיח שזה יהיה מעניין, שזה יהיה טוב? האם הבן אדם צריך להיות מעניין? לדעת לספר? או להיפך, צריך להיות אחד שמתבונן ואולי דווקא שתקן?
מה יגרום לשמר את הזיכרונות היטב? שההיסטוריה המשפחתית או האישית תשאר?
לא, היא לא רוצה לספר!
אמא שלך לא רוצה לשמוע על ספר ביוגרפיה? אבל אתם רוצים לשמר את הזיכרון. אמא אומרת שהחיים שלה לא מעניינים אף אחד. “אבל אמא”, את אומרת לה, “הסיפור שלך כל כך מיוחד… ואין על זה הרבה חומר. זה לא כמו ניצולי שואה שיודעים עליהם המון!” אבל היא מושכת בכתפיה ומפנה לך את הגב.
לכל אחד יש סיפור
אל תתייאשי. לכל אחד יש סיפור. זאת רק שאלה של איך מספרים את זה. איך כותבים. הסיפור ישנו. זה רק עניין של החלטה. העניין הוא רק להוציא אותו מתוך עצמך, לשים אותו בתוך מילים ולתת אותו למישהו אחר. מתנה. לך. למשפחה. לה ולנו.
“קואליציה” עם האחים
חכי. זרעתְ משהו. תני לה לחשוב. להתרגל לרעיון. אחרי זמן מה חזרי שוב על הרעיון. עשי “קואליציה” עם בני המשפחה האחרים. עם האחים, עם הדודים והנכדים.
“גם אחותך אמרה”, “גיסי מאוד התלהב. הוא אמר שהוא מחכה לקרוא…” במי היא נותנת יותר אמון? למי היא קרובה יותר? הם אלה שיכלו להשפיע.
תחושת ערך – ולשמר את הזיכרון
העלו את הרעיון בפניה כל אחד בנפרד. לאט לאט. בעדינות. הראו לה התלהבות.
תנו לה תחושת ערך. עזרו לה.
