אני הולכת לפגישה ראשונה. לקוח חדש, משפחה חדשה שרוצה להוציא לאור ספר. רוצה לשמר את הזיכרון. מה מבטיח שזה יהיה מעניין, שזה יהיה טוב? האם הבן אדם צריך להיות מעניין? ואולי הוא צריך רק לדעת לספר? או להיפך, צריך להיות אחד שמתבונן ואולי דווקא שתקן?
מה יגרום לכך שהזיכרונות ישמרו היטב? שההיסטוריה המשפחתית או האישית תשאר? שאפשר יהיה לספר את הדברים לדור הבא. שהם יבינו.
ההורים שלכם לא רוצים לספר? אבל חשוב לשמר את הזיכרון. אתם רוצים לשמר את הזיכרון ולהעביר לדור הבא?
מה לעשות? כמה סימני דרך:
לא, היא לא רוצה לספר!
אבא שלך לא רוצה לשמוע על ספר ביוגרפיה? הוא אומר שהחיים שלו לא מיוחדים. “אבל אבא”, אתה אומר לה, “הסיפור שלך כל כך מרגש… ואתה מספר נהדר. זה לא כמו ניצולי שואה שיודעים עליהם המון!” אבל הוא מושך בכתפיו ומפנה לך את הגב.
לכל אחד יש סיפור
אל תתייאשו. לכל אחד יש סיפור. זה רק עניין של החלטה. הסיפור ישנו. העניין הוא רק להוציא אותו, לשים אותו בתוך מילים ולתת אותו למישהו אחר. מתנה. לך. למשפחה. לו ולנו.
"קואליציה” עם האחים ואחיות
חכה. אל תלחץ על אבא. זרעת משהו. תנו לו לחשוב. להתרגל לרעיון. אחרי זמן מה חזרו שוב על הרעיון. עשו “קואליציה” עם בני המשפחה האחרים. אחים, בני דודים. לנכדים יש השפעה מיוחדת.
“גם אחותך אמרה”, “גיסי אמר שהוא מחכה לקרוא…”
במי הוא נותן יותר אמון? למי הוא קרוב במיוחד? הם אלה שיכלו להשפיע.
תחושת ערך
העלו את הרעיון כל אחד בנפרד. הראו לו התעניינות, הלהבות.
עזרו לו. תנו לו תחושת ערך.
