פגישה, ספר זיכרונות, לשמר את הזיכרון – במה זה תלוי?
אני הולכת לפגישה ראשונה. לקוח חדש. משפחה חדשה שרוצה להוציא לאור ספר זיכרונות, לשמר את הזיכרון של המשפחה.
מה מבטיח שזה יהיה מעניין, שזה יהיה טוב? האם הבן אדם צריך להיות מיוחדן? ואולי הוא צריך רק לדעת לספר? או להיפך, צריך להיות אחד שמתבונן ואולי דווקא שתקן?
מה יגרום לכך שהזיכרונות ישמרו היטב? שההיסטוריה המשפחתית או האישית תשאר? שאפשר יהיה להעביר את הדברים לדור הבא. שהם יבינו. שירגישו. שיעריכו.
ההורים שלכם לא רוצים לספר? אבל חשוב לשמר את הזיכרון. אתם רוצים לשמר את הזיכרון ולהעביר לדור הבא?
מה לעשות? כמה סימני דרך:
לא, היא לא רוצה לספר!
אבא שלך לא רוצה לשמוע על ספר זיכרונות? הוא אומר שהחיים שלו לא מיוחדים. “אבל אבא”, אתה אומר לו, “זה כל כך מעניין… ואתה מספר נהדר. זה לא כמו ניצולי שואה שיודעים עליהם המון!” אבל הוא מושך בכתפיו ומפנה לך את הגב.
לכל אחד יש סיפור
אל תתייאשו. לכל אחד יש סיפור. זה רק עניין של החלטה. הסיפור ישנו. העניין הוא רק להוציא אותו, לשים אותו בתוך מילים ולתת אותו למישהו אחר. מתנה. לך. למשפחה. לו ולנו.
"קואליציה” עם האחים ואחיות
חכה. אל תלחץ על אבא. זרעת משהו. תן לו לחשוב. להתרגל לרעיון. אחרי זמן מה חזור שוב על הרעיון. עשה “קואליציה” עם בני המשפחה האחרים. אחים, בני דודים. לנכדים יש השפעה מיוחדת.
“גם אחותך אמרה”, “גיסי אמר שהוא מחכה לקרוא…”
במי הוא נותן יותר אמון? למי הוא קרוב במיוחד? הם אלה שיכלו להשפיע.
תחושת ערך
העלו את הרעיון. הראו לו התעניינות, התלהבות.
עזרו לו. תכינו לו את הקרקע. תבררו. תגבשו דרך. תעשו שיהיה לו נוח.
תנו לו תחושת ערך.
