לשמר את זיכרון העבר בספר – להיות שוב צעיר

"אני כל כך מקנא בכל הצעירים האלה. הייתי רוצה כל כך להיות שוב צעיר", הוא פלט כאילו מדבר לעצמו. נסענו במכונית המבריקה שלו, גדולה ו גבוהה, והשקפנו על הרחוב הסואן. לעלות את זיכרון העבר.

שתקתי. לא קינאתי באף אחד באותו רגע. לפעמים קינאתי בו. במכונית המפוארת, בקלות שבה ניהול משימות, נתן נוראות, הנחיות, נסע לחו"ל, שלח שליחים, אמר לעובדים מה לעשות. כולם עמדו דום לפניו. אך בצעירים האלה שמילאו את השדרה, עם המוסיקה הרועשת והסיגריות, חבורות-חבורות סביב שולחנות קטנים – לא קינאתי.

לא ידעתי מה להגיד לו.

"אולי בצעירותך לא עשית מספיק את השטויות האלה… לא לקחת את הזמן שלך…", הרהרתי בקול, "ועכשיו יש לך התחייבויות… יש סדר".

"יכול להיות", הוא אמר כאילו רוצה לסיים את השיחה הלא נעימה.

לתפוס את הזמן, לשמר את הזיכרון בכתיבה

ככה זה: הזמן עובר. יש רגע שפתאום חשים בכך. מבינים שהזמן הוא לא הפיך ורוצים לתפוס, להחזיק. כמו להנציח את הרגע בתמונה: שישאר. שלא יברח. גם לכתוב – זה לשמר את הרגע. מאבק חסר הסיכוי בזמן. ומה שנכתב הוא כמו תמונה: העיקר שנכתב. אתה לא יודע מתי מישהו ירצה להסתכל בה, אבל היא ישנה, מקובעת. כך גם הספר. נכתב. לשמר את הזיכרון.

לעריכה ועיבוד ספרותי של זיכרונות, כתבים, פרקי ביוגרפיה צור קשר

לעמוד תהליך הכתיבה היכנסו כאן