"מה שהיה נחמד", אמרה לי אחת הלקוחות שלי שכל המשפחה פתאום הייתה סביבי". בדיוק הבאתי לה את הספר מהדפוס.
נותנים ומקבלים אהבה
עבודה על כתיבת ספר ביוגרפיה, סיפור חיים הוא תהליך מרפא. מקבלים ונותנים הרבה אהבה. הזיכרונות עולים. כולם משתתפים כי לכולם יש חלק. מביטים קדימה. ומדמיינים לעצמם את הספר כמו שהוא יהיה. כי החיים של סבא וסבתא הם גם החיים שלנו. היינו קטנים, נולדו לנו ילדים. גם אנחנו מעלים זיכרונות. וזיכרונות זה דבר מתוק לעתים. הם ממתיקים את החיים. תלוי כמובן איך אנחנו רוצים לראות אותם.
פתאום לכולם יש זמן
אבל צריך גם הרבה עזרה. "פתאום לכולם היה זמן בשבילי". כך אמרה לי סבתא חייה. "זה היה נעים. כי הרי ככה הם כל הזמן עסוקים. ועכשיו כאילו נפגשנו מחדש".
הוצאה לאור של ספר זיכרונות של אחד מבני המשפחה המבוגרים זאת הזדמנות. סיפור חיים כספר פירושו ליכוד המשפחה. כי אם אתה לא זוכר, אחיך וודאי יודע. ואם את לא הכרת את החברה הזאת של אמא, הרי שאחותך הגדולה עשויה לזכור.
גילויים ותובנות
לכל אחד יש זיכרונות אחרים. זה מפתיע. המשפחה מתאחדת לצורך איסוף החומר. היא עורכת תחקיר. הקולות השונים תורמים לצבעוניות הסיפור. אך זהו גם תהליך של מחשבה מחדש. של תובנה. באופן בלתי נמנע. כתיבה כתהליך מרפא.
כך רואים היטב מי מתעניין במה. למי יש זמן לשמוע. ומי מעדיף לסייע בסידורים הטכניים. מי מתעניין בתמונות ולא רוצה להיזכר בסיפורים. ומי מתלהב מהטכנולוגיה של הפקת הדפוס ומראה הספר.
כל המשפחה מגייסת את משאביה הגלויים והסמויים. במצב כזה מגלים דברים. מסכמים, חושבים מחדש. חושבים גם על עצמנו. כתיבה כתהליך מרפא.
