דְזיגוֹבְקָה הוא כפר באוקראינה לא רחוק מנהר הדנייסטר. המרכז העירוני הקרוב אליו היא העיר יאמְפּוֹלְ שבמחוז ויניצָה. בפאתי הכפר עמדה עיירה יהודית קטנה, של כחמישה או שישה אלף תושבים. מבחינה מנהלתית היא השתייכה לכפר האוקראיני. המועצה הכפרית הייתה משותפת. התנהלו בו חיים יהודיים שוקקים עם חמישה בתי כנסת ובית ספר יהודי. המעוצה הכפרית הייתה משותפת. בראשה עמד יהודי – משה קנטור.
דזיגובקה זהו הכפר שנולדתי וגדלתי בו. רוב תושבי הכפר עבדו בקולחוזים, משקים חקלאיים סובייטים. היו כאלה חמישה סביב, ועוד אחד נוסף, של יהודים. גם אבי עבד בקולחוז. אנחנו יהודי דזיגובקה חיינו בקהילה מבודלת, אך יחסינו עם האוקראינים היו טובים. הם נכנסו אלינו לבתים והיו אתנו בקשרים חברתיים. לעתים קרובות אוקראיניות עבדו אצל יהודים. למשל, נהגו לשכור את שירותיהן לניקיון פסח, ולפני המלחמה הקפידו מאוד על המנהג הדתי. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאמינים. סבא הניח תפילין והתפלל בבית כנסת. גם סבתא ביקרה בבית הכנסת בחגים. חיי העיירה היהודית היו תוססים. ביום שישי עם כניסת השבת המון צעירים במיטב בגדיהם מלאו את הכיכר המרכזית. בעיירה היו בעלי מלאכה כפי שהיה נהוג בעיירות יהודיות בתחום המושב. כובען, חייט, סנדלר, שני שוחטים שעבדו בבתיהם. הייתה גם צלמנייה.
האזור שבו נולדתי וגדלתי הצטיין בטבע שופע, עשיר באדמה פורייה שצבעה שחור עמוק. הממשלה הוציאה כמויות עצומות של חיטה מהקולחוזים באזור. הנוף סביב היה מרהיב. חורשות, בוסתני פרי והרבה מים. הפירות היו בשפע. מישמש, דובדבן, תות שדה, פטל.
ליד הכפר שלנו היה מעיין המים הידוע בשם שׁיפּוֹט. המים בו היו זכים מאוד וקרים כל כך שהכאיבו לשיניים. אנשי אודסה באו אלינו לנוח ולשתות ממי המעיין. הנופשים נהגו לשבת בקרבתו, לערבב חלמון ביצה בסוכר, להוסיף חמאה טרייה מחלב פרות הכפר. כאשר היו מניחים את התערובת במים, הייתה נוצרת גלידה שנחשבה למעדן.
לפני המלחמה היו בכפר כמה כנסיות, אחת מהן קתולית, של הקהילה הפולנית שחיה בקצה הכפר. התושבים הפולנים היו משכילים יותר מהתושבים האוקראינים. הם היו מורים, בעלי מלאכה או סוחרים ואף נהגו לשכור אוקראינים כדי לעבד את החלקות ליד בתיהם. אינני יודעת מדוע כך היה. אולי נתמכו על ידי בני משפחה מעבר לגבול. הרי לפני המלחמה הגבולות היו פתוחים, מסך הברזל הורד אחרי המלחמה.
