סיפורה של אהובה יעקבי
ראיון וכתיבה: מירי ליטווק
הפקה והוצאה לאור: מירי ליטווק – סופרת זיכרונות
אבי היה בין הבוגרים בקבוצת הילדים של ישראל בלקינד והפך לעוזרו בהשגת פרטי היתומים שיש להעבירם לארץ. כמו כן, הוא שימש שליחו של בלקינד מרובנו ללבוב. עם ארגון קבוצת הילדים הוא יצא מלבוב לוורשה. בשנת 1922 הקבוצה הגיעה למצריים ומשם לארץ. שני אחיו ושתי אחיותיו של אבי, בן ציון, שמואל, פועה ופנינה היו אתו. הוא היה הבכור בין האחים. אח קטן נוסף נפטר בקטנותו.
זמן מה שהה אבי יחד עם קבוצת היתומים בחפציבה ליד חדרה ולמד שם. אחר כך אבי עבד בשמירה בהר כנען ובראש פינה. מאוחר יותר עבר לתל אביב והשתתף בקורסים למפקחי בניין, בין היתר של חברת "סולל בונה".
אבי היה אדם מרשים ואהוב על הבריות. הוא בלט גם במראהו, הוא היה גבר יפה, גבוה וחסון. אני דומה לו, כך אמרו תמיד. הוא היה חכם מאוד, זריז מחשבה, בעל יוזמה וכושר החלטה.
בהיותו צעיר מאוד, בגיל עשרים וארבע, אבי הקים חברה שעסקה ביצור ארגזים למשלוח פרי הדר לחוץ לארץ שנמצאה ביפו. עקב המרד הערבי ביפו בשנת 1936 אבי נאלץ לסגור את החברה. אי אפשר היה להימצא עוד שם. בהמשך הוא הקים חברה למכירת פרי הדר יחד עם בני משפחת ויסר. משפחת ויסר התגוררה בשכנות אלינו, ברחוב אחד העם. אמיל (מנחם) ויסר היה יליד הולנד ופעיל בתנועה הציונית. שניהם הקימו יחד חברת ויסר את ה. שילר בע"מ לשיווק פרי הדר לחוץ לארץ. החברה הצליחה יפה, הם פתחו סניף בחדרה והצליחו להגדיל את היצוא של פרי הדר. למשפחת ויסר היה משרד ברחוב אחד העם 15 בתל אביב, שם עבדתי במשך זמן מה לפני פרוץ המלחמה באירופה.
עסקיו של אבי נחלו הצלחה כלכלית. כבר בשנות ה-40 הייתה לו מכונית, דבר נדיר באותה תקופה.
אמי שרה מבית ליכט, שביומיום כולם קראו לה סוניה, נולדה ברובנו. לבדה היא הגיעה לארץ בשנת 1926 בתור חלוצה. היו לה דעות ציוניות, אך היא באה ללא מסגרת ציונית ולא כחלק מקבוצה כלשהי.
כאשר אמי תכננה לצאת לדרך, חסיה, אחותה התאומה, כתבה לחבר יאשה שהכירה עוד ברובנו על בואה של אמי. כאשר הספינה עגנה ביפו היה צורך לפגוש את הנוסעת. היה צריך לקרוב לספינה בסירה, להוריד את הנוסעת לסירה ואחר כך להביאה לחוף. לא הייתה דרך אחרת. יאשה יצא ליפו בליווי שניים מחבריו שאחד מהם היה אבי פרץ. החבר השני היה דוד, חבר טוב של שניהם. השלושה היו חברים טובים מאוד וכך נשארו כל חייהם.
כך נפגשו אבי ואמי לראשונה והקשר ביניהם נקשר לכל החיים. אינני יודעת היכן גרו בתקופה הראשונה. אינני יודעת היכן עבדה אמי בהגעתה, אך אני מניחה שהיא עבדה באיזשהו מקום, אי אפשר היה אחרת.
אינני יודעת רבות על משפחתה של אמי. מלכה ואריה – אלה שמות הסבא והסבתא מצד אמי. מלבד אחותה התאומה חסיה, הייתה לה אחות רבקה. שמה של האחות הנוספת אינני זוכרת. אינני יודעת במה עסקו בני המשפחה ומה היה מעמדם מלבד מקרה אחד שאמי נהגה לחזור עליו, מקרה על שק הכסף של המשפחה שנשרף. הרי לא היו בנקים או מוסדות אחרים שיכלו לשמש מקום לשמירת כספים. הכסף בשטרות הונח בשק, והשק נשרף. כך נעלם בן רגע כל ההון של המשפחה.
בילדותי עמדנו בקשר מכתבים עם הדודים ובני הדודים ברובנו בהתאם לאפשרויות שהיו אז: דואר פעל, אך הזמן של הגעת המכתבים היה רב. גדליה ורפאל, שני בני הדודים שלי מצד אמי, למדו ברשת בתי הספר "תרבות". התכתבנו בעברית.
