בכתיבת סיפור חיים לא כדאי להפנות אצבע מאשימה
אין דבר שמשביט את הסיפור יותר מהאשמות. אם אתם כותבים סיפור חיים – לחפש אשמים זה לא תורם לעניין. סיפור חיים של עשו לי לקחו לי – זה לא מעניין לקרוא. אין בזה תובנות. אין תקווה, רעננות. רק כעס ורחמים עצמיים.
האמת, כך זה היה באמת – בסיפור חיים זה לא מעניין. זה לא חשוב. גם מה קרה – לא כל כך חשוב. יותר חשוב מה הרגשתם. עם מה נשארתם. הריח. הגוון. המגע. השקט שנשאר. ואת זה כדאי לכתוב.
בספר על החיים לא טוב לחפש אשמים. גם אם יש.
חייבים למצוא דרך לסלוח. גם אם בחיים לא הצלחנו. אחרת הסיפור רע. יש בו ארס והוא לא מתקדם לשום מקום. רוצים שהארס יצא, יעבור. שהדובר יעבור לנושא אחר. ולחכות זה משעמם.
לדמויות של הסופרים הגדולים יש מגרעות. בטח. אם הכל בסדר אלה לא דמויות אמיתות. אבל הסופר מקרב אותנו אליהן, אנחנו מכירים אותן ומבינים ללבם. האהבה סולחת. אמא של רוצח סולחת לבנו, גם אם היא לא מצדיקה אותו. "הוא טעה", היא חושבת, "הוא איבד את העשתונות. אני מכירה את זה אצלו. הוא לא ידע מה נעשה אתו באותו רגע…"
כשאתם כותבים סיפור חיים על עצמכם חשוב לא לחפש אשמים.
סבלתם, התייסרת, נכשלתם. לא קיבלת את מה רציתם.
אם סבל הדמות בסיפור נובע מרוע לב של אדם אחר הדלת ללב הקורא נשארת נעולה.
על מנת שסיפורכם יהיה מעניין עליכם לפתוח את הדלת הזאת. פירושו לכתוב בספר גם על טעויות והמעידות. להביט בהן שוב. להבין, להתחרט. כך עשויה להיוולד דרמה. מעמיקה ומושכת לב.
