סיפור חיים משם

באתי למרים כל שבוע. שמעתי את סיפור החיים שלה. הקלטתי אותה. הכנתי את הטקסט לכתיבת הספר עליה. היה קיץ. יצאתי מביתה ברחוב אבן גבירול. השמש החמה הפתיעה אותי. אפשר לחשוב שהייתי אמורה למצוא אוויר אחר ואור אחר. בעקבות מה שהיא סיפרה לי בדירתה? ואני עוד הייתי שם. אתה. למדתי את שמות הרחובות בוורשה. ראיתי בדמיוני את המפות של פולין וגרמניה. הכל על פי סיפורי החיים של הלקוחות שלי. וגם על פי ההתקדמות של בנות הברית.

סיפור חיים מחריד אבל נפוץ

מרים הייתה אישה חמה, עדינה. סבתא לשישה נכדים. בנעוריה הייתה יפה. ראיתי בתמונות. בלונדינית כמובן. הרי שחורות השיער לא שרדו. היה לה סיפור חיים מחריד. אבל נפוץ. אביה נורה בידי הגרמנים מול עיניה. משפחה עזר לה להשיג "ניירות מזויפים". וכך היא יצאה לעבודה בגרמניה. בתור פולניה.

מישהי כבר אמרה לי את זה פעם!

ישבתי. הקשבתי לה. היא דיברה על פרוורי קאסל. היא סיפרה לי על המחנה. היא תיארה את האנשים. הם עבדו שם כולם יחד. בחורות פולניות שישנו אתה בצריף. לא שמעתי את החריקה של מכשיר ההקלטה. לא שמתי לב שהערב כבר ירד. הייתי שם. הרגשתי את הפחד שלה. כאבתי את המכות שספגה בחקירות גסטפו. וגם את הקור והרעב.

"פחדתי לישון". כך אמרה לי מרים. זאת הייתה הסיבה. היא רצתה את המקום ליד הקיר. אבל המקום היה תפוס. מישהי כבר תפסה אותו. בחורה קטנת קומה. בלונדינית גם היא. "פחדתי… פחדתי שמתוך שינה אדבר יידיש". היא אמרה. ופתאום משהו החזיר אותי למציאות של חיי. לכאן. לתל אביב בקיץ.

מישהי כבר אמרה לי את המשפט הזה!!!

ליד הקיר

מרים המשיכה. אבל אני ראיתי בעיני את החשמלית של קאסל. שער הכניסה של המחנה. הדרך לעיר. אני מכירה את כל זה. כן! אותה החשמלית. ואותו השער. נזכרתי! לפני כמה שנים כתבתי סיפור חיים של מישהי אחרת. אישה מהרצלייה. גם היא התחזתה לפולנייה. והיא גם עבדה בקאסל. היא הייתה מגדנסק או משצ'צ'ין. היא סיפרה לי איך הצליחה לתפוס את המקום ליד הקיר. היא פחדה לדבר עם הבחורות האחרות. רק נצמדה לקיר. היא כבשה בו את פניה.

רגליים ישרות

"את יודעת? כבר כתבתי סיפור חיים של מישהי שהייתה בקאסל". אמרתי למרים. השנים היו אותן השנים בקירוב. אמרתי לה את השם. אבל איך יכלה לדעת? השם היהודי של האישה מהרצלייה? בת המזל ליד הקיר גם הייתה יהודיה.  גם האישה מהרצלייה הסתתרה מהגרמנים. גם היא החזיקה ב"ניירות מזויפים". מרים לא יכלה לדעת את זה.

"כן. היא הייתה רזה. שקטה. הססנית". אמרה לי מרים. "והיו לה רגליים ישרות כאלה… רגליים ישרות". היא החוותה בידה קו דמיוני באוויר.

אבל כשכתבתי את הביוגרפיה של האישה מהרצלייה היא הייתה בת שמונים ואחת.

 לפגישה ראשונה ללא תשלום צור קשר

לעיון בספרים נוספים 

לסרטונים של מירי ליטווק