"הלכתי יחד עם איבאנוב, הלכנו דרך ארוכה עד הכביש שבו עברו מכוניות. עלינו על מכונית מזדמנת והגענו לנהר. זה היה לפנות בוקר. החורף היה לקראת סופו. הנהר התחיל להפשיר. אף כי כאבה לי היד מאוד, הייתי תשוש ועייף, חלש ורעב, וסבלתי מקור, ראיתי את הנהר הרחב הזה באור הבוקר והוטב לי. התעוררה השמחה בלב כשראיתי את הטבע העצום.
הנהר היה רחב מאוד. השמש עלתה מעט וצבעה את לובן השלגים בורוד מוזהב. האופק נראה נמוך מאוד והשמים גבוהים ועצומים, כמו כיפה של ממש. חתיכות קרח גדולות כמו סלעים לבנים נעו במים, משתברות ומכות זו בזו בעוז, כאילו נלחמות וקוברות תחתיהן את החורף. אביב, תקווה, התחממות מה, הפרשת הכפור הנורא זרעו תחושת התחדשות, טוהרה  ומלאת עוצמה.
היה עלינו לחצות את הנהר בסירה. הסירה לא הייתה גדולה ולא עשתה רושם חזק. חששנו. סירה רעועה כזאת יכולה לקבל מכה משבר של קרח ולהטביע אותנו בן רגע. אך הזקן שהעביר את האנשים בין גדות הנהר אמר: "אין לכם מה לפחד. אני מכיר את הנהר ומכיר את הקרח. כל חיי אני מעביר אנשים מגדה אחת לאחרת. עלו על הסירה ותוך דקות תהיו בצד השני".
וכך היה. הוא העביר אותנו את הנהר מהר מאוד. בזריזות הוא הוביל את הסירה בין סלעי הקרח הגדולים והסירה התפתלה כמו בלרינה.
הוא הרתיח מים, לקח חתיכת לחם ושרף אותה על האש עד שקיבלה צבע שחור. הוא פיזר את האפר השחור בתוך המים הרותחים והמים נצבעו בשחור. משקה זה כונה בשם קפה. שתינו אותו והיינו מרוצים מאוד".

לפגישה ראשונה ללא תשלום צור קשר

לעיון בספרים נוספים לספרי מקור שלי

לספר "אוניגין שאהב את סבתא קלרה" לזכרו של לב ליטווק