כי סבא וסבתא כבר זקנים
ספר על העבר של ההורים. ספר על העבר של סבא וסבתא. מתי כדאי להתחיל לחשוב עליו? מתי כדאי להתחיל לכתוב ?
ברוב המקרים הילדים או הנכדים הם אלה שיוזמים. להוציא לאור! שישאר למשפחה! הדור הצעיר הוא זה שומע את הסיפורים. ונציגיו מרגישים שהסיפורים עומדים להיעלם. כי… סבתא וסבתא כבר זקנים. הם כבר מתחילים להתבלבל ולשכוח. ומי יספר אחריהם? הילדים רוצים לשמר, להעביר הלאה.
כדי שהיה ספר. הוא יעמוד על המדף. אפשר יהיה לקחת אותו ליד, למשש, לפתוח, לקרוא, לדפדף. כשרוצים. להיזכר. גם אחר כך. גם בעוד הרבה שנים.
מתי כדאי – שלא נאחר את הרכבת
"לא, מה פתאום", סבתא מנערת את שתי ידיה לפניה כאילו רוצה לגרש זבוב. "מה יש לי לספר? חייתי חיים רגילים". זה מוזר. איך זה? כאן חשוב להיות קשובים. כי דווקא האנשים הצנועים, שלא מחשיבים את ניסיון החיים שלהם הם הרבה פעמים אוצר. ומהם אפשר ללמוד הכי הרבה.
הם לא עשו את הדברים כדי להרשים, לזכות להכרה ובתודה. לקבל צל"ש או אות הצטיינות. הם עשו את הדברים מתוך מניע פנימי "לא יכולתי לנהוג אחרת" או מתוך כורח.
"אבל סבא, איך היה לך האומץ?" סבא רק מושך בכתפיו. הוא באמת לא יודע. "לא הייתה ברירה. עשיתי את זה. הייתי צעיר…", הוא ממלמל.
אם לא עכשיו אימתי?
מתי כדאי להתחיל לכתוב ספר על העבר? עכשיו!
אל תוותרו להם. אל תחכו. תראו להם שזה מעניין אתכם. תעזרו להם להתגבר על הצניעות והמופנמות, והאוצר יפתח. רק קצת עבודה. קצת להשקיע. לתת להם תחושת ערך.