היא לא ידעה שהוריה אינם הוריה האמיתיים – ספר אישי כדרך ריפוי
דיטה (שם בדוי) נולדה בסוף מלחמת העולם השנייה. הוריה נספו והיא גדלה במשפחה של דודהּ. אך היא לא שידעה שדודהּ איננו אביה. בגיל בגרות, אחרי שהתחתנה וילדה, נודע לה שהוריה בעצם אינם הוריה. אבל רק בגיל מבוגר, כאשר יצאה לגימלאות היא החלה לחשוב על הנושא ולדון בו בינה לבין עצמה. מכאן נולד ספר אישי.
כתיבת ספר אישי כתהליך מרפא – עד גיל חמישים לא חשבתי
"עד גיל חמישים ההיסטוריה האישית שלי לא עניינה אותי", אמרה לי דיטה. "עבדתי, גידלתי ילדים. הייתי כל כך עסוקה. המחשבות שלי היו במקום אחר. ופתאום בערך בגיל חמישים זה תקף אותי.
לא, לא שקרה משהו. לא אירע שום אירוע מיוחד. פשוט החלתי לחשוב על זה. המחשבות ליוו אותי. עם זאת, רק אחרי גיל שישים, כאשר יצאתי לגמלאות החלטתי להוציא לאור ספר. התחלתי לחשוב על כתיבת ספר אישי כתהליך מרפא.
הייתי חייבת את זה לעצמי – ריפוי באמצעות כתיבת ספר אישי
"אלה לא דברים שמדברים עליהם ביומיום. אף חברות שהכירו אותי מנעורי הופתעו לגלות את הסיפור.
"מה את אומרת!? אלה לא היו הורייך?" אמרו.
"רציתי שהילדים ידעו. אבל זאת הייתה רק אחת הסיבות. הייתי חייבת זאת לעצמי. ומכאן החל המסע".
לחקור, לדעת
בגיל שבין שבעים לשמונים האדם רוצה לדעת מי הייתה אמו. אי אפשר להסביר זאת. במקרה, דיטה שמעה על אישה שהייתה בגטו שבעיר הולדתה. היא ידעה ששם היו גם הוריה. משם ככל הנראה נלקחו לטבח. האישה הייתה מבוגרת מדיטה בכעשור. דיטה רצתה לפגוש אותה. אולי היא זוכרת? "אולי פגשה את הוריי? את אמי?" היא חשבה.
אולי היא תוכל לספר משהו.
להעביר סיפור אישי לדורות הבאים זאת גם דרך ריפוי, כתהליך מרפא.
