הייתי בן שלוש וחצי כשאמי שמה קץ לחייה.
איש לא יודע מה הביא להתאבדותה.
כל אחד מהורי בא מרקע שונה. אבי היה איש עבודה, אדם חרוץ וחזק מבחינה פיזית. תחילה הוא עבד בחקלאות בכפר דניאל ובזיכרון יעקב, אחר כך כקבלן. הוריו היו חקלאים וחיו חיי כפר ברעננה, כפי שנהוג היה באותם ימים בארץ ישראל.
אבי נהג לצאת לעבודה מוקדם בבוקר ולעבוד במשך שעות ארוכות. אמי אהבה לטייל, להתערות באנשים, לראות את העולם, אך נשארה מסוגרת בביתה לטפל בילד קטן ולהמתין לבעלה. כאשר חזר אבא הביתה בערב היא ביקשה לצאת מן הבית בחברתו, לטייל ברחוב דיזנגוף. הוא הצטרף אליה אף שהיה עייף מאוד מיום העבודה והדבר הקשה עליו מאוד.
אמי הייתה בעלת נפש פיוטית. היא אהבה להרהר במשמעות החיים ובסוד היקום. היא נמשכה לציור ולאמנויות אחרות. כשרון הציור שלה נתגלה בגיל צעיר: כשהייתה עוד תלמידת בית ספר "למל" הופקד בידיה לקשט את אחד מקירותיו של תאטרון בית הספר בציור משלה. מלבד זאת, בהיותה נערה היא זכתה במקום ראשון בתחרות הציור מטעם האקדמיה בצלאל, וכפרס קיבלה שעון ששמה היה חרוט עליו. לאחר מכן למדה אצל הצייר ראובן רובין ונהגה לצייר גם בבית.
אמי לא הייתה מאותן הנשים שהמשפחה והבית עומדים במרכז עולמן. היא לא אהבה לעסוק במלאכות הבית והן הכבידו עליה. יתכן שהייתה מבודדת בעולמה. היא לא חשה קרבה למשפחת בעלה. סבתי, אמא של אבי, הייתה אשת עבודה, אישה חזקה וקפדנית. אולי על הרקע הזה היה לאמי קשה כאשר היא שהתה בבית סבי וסבתי ברעננה.
גם על בעלה היא כותבת ביומנה בריחוק מסוים. בנוסף לכך, היא לא הייתה קרובה במיוחד לאמה ולאחיה. רק עם אחותה שושנה היו לה קשרים עמוקים וחמים. אסתר, אחותו של אבי, הייתה חברתה קרובה. היא אף התגוררה בבית אבי ואמי במשך שנה, כאשר למדה בסמינר לווינסקי בתל אביב. היא הייתה זו שחלקה עם אמי את מטלות הבית והמטבח. היא נהגה לבשל אוכל יוצא מן הכלל והקלה בכך על אמי.
