גלריה שלוּש. אוצרת: דרורית גור אריה
גלריה שלוש
אינטימיות עדינה
יוסי מרק, בין האמנים הריאליסטים הבולטים בארץ, עוסק זה שנים בחקר האינטימיות ביצירתו. הוא לא משתמש במודלים מחוץ לחוג משפחתו ומצייר רק את הקרוב אליו. אשתו, ילדיו, אמו. אפשר לחשוב בטעות שיש בכך מגבלה, אך ההיפך הוא הנכון. גישה זו מאפשרת העמקה וכמו שביחסי קרבה בין בני אדם: ככל שמכירים היטב מגלים שאפר להכיר יותר. הדמויות נמצאות בסביבתן הטבעית: סדין, מיטה, כורסה. התפאורה אינה מסיחה את הדעת מן המבט הממוקד. אנליטי אך גם חושני, והתבוננות היא ללא קץ. הצבעוניות ברוב המקרים היא עדינה וקרובה למונוכרום. אינטימיות
כמו בתערוכות הקודמות גם בתערוכה הנוכחית "דיאלוג חרישי" מרבה יוסי מרק לטפל באותו דימוי בצבעוניות משתנה. הוא מציג בפני הצופה את מה שאפשר לכנות "תחנות באמצע הדרך" בתהליך העבודה, אך כפי הנראה אינו רואה בהן שלבים אלא יצירות מוגמרות ושלמות. הוא נע בין רישום לעיבוד צבעוני חלקי או מונוכרומטי עד לצבעוניות עזה יותר כמו בעבודות "השתקפות המראה", "ללא כותרת", "אפילוג".
הרישום של יוסי מרק הוא פיסולי, חקרני ועבודת הצבע דקדקנית ורבת פרטים. מדובר בין היתר גם בחקר הצבעוניות. כיצד צבעוניות שונה של אותו רישום משפיע על אווירת היצירה, על הלך הרוח ועל הדמות המוצגת. למשל, בעבודה "אפילוג" הרישום מדגיש את שבריריות הזקנה בעוד שהעבודה הצבעונית מדגישה את קיפאון התנועה וקדרות הזקנה. רק בן אדם זקן מסוגל לשבת זמן רב כל כך (כפי שנראה בתמונה…) ולהתבונן ללא ניע.
מצאתי את עצמי בבית בתערוכה "דיאלוג חרישי". לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא את החיים. המבט במוכר ועוד מבט יוצרים עומק ועניין, פיוט, התבוננות ומחשבה. אהבתי את הייצוג של זקנה בלא ליפות. בתמונות אלה פג ונעלם המאבק העקר לשמר את הנעורים. דמויות הנשים הקשישות של יוסי מרק לא "נראות ומרגישות צעירות מכפי גילם" על פי תכתיב החברה המערבית המודרנית, והדבר נוסך מנוחה, נחמה, קבלה עצמית גם אצל הצופה.
חלל גלריית שלוּש מספק רקע פתוח והולם לעבודתו של האמן. המרחב, הניקיון, מיקום התמונות החכם מובילים את הצופה בדרך נבנית ומתפתחת.
תערוכה נהדרת.
