ספרי מקור

הוא היה חזק. כולם ידעו את זה. לוני זכר את כוחו ממשחקי הנעורים, את הקלות שבה רץ וקפץ, ואת חוסר המאמץ של החזקים שלא מכירים את העייפות המהירה, את המתח המעיק בשרירי הירכיים, את ההתנשפות שלא נותנת להמשיך את הריצה. ההשתוללות ומאמץ הריצה הארוך לא השאירו על אודי סימנים, כאילו לא נתן עליהם את הדעת, ולוני זכר את הקנאה, את התחושה שיש אחרים, אלה שקל להם והם לא יודעים שלך קשה, לא מכירים את הקושי.
כאשר נעצר ועמד במקום הוא נראה אדם כוחני, והייתה בו מעין גסות גברית לא נקייה, ללא טיפוח, גופניות כמו אצל פועלים ועובדי הכפיים שפניהם ספק אדומות ספק שחומות, מבריקות מזעה תמידית ומגורות מן הרוח והשמש. זרועותיהם חזקות אך גוום כפוף מהרמת כובד, סחיבת חפצים גדולים ומגושמים שאין בהם יופי אלא רק שימושיות ונחיצות. עורם כהה, אך לא בכהות של דוגמני פרסומות המרוחים בשמן, שמוסיף ברק לעורם ועושה אותו חלק, אך גם מצייר עליו את מתאר שריריהם, וכוח גופם אינו שימושי ולא נחוץ לעבודה, הם לא צריכים להיות חזקים כדי לבנות, להרים ולסחוב, הוא נועד ליצור רושם והד של גבריות אלגנטית ומבריקה, ושריריהם דומים לכלי נשק ומדי צבא בתהלוכה צבאית חגיגית שמכונות המלחמה המרשימות והייצוגיות ביותר משתתפות בה, אך הן לאו דווקא אלה שניצחו במרב הקרבות.
אי אפשר היה להבחין בכוחו של אודי במבט ראשון. לפעמים תנועתו הייתה ללא תפניות חדות, ללא רעש והתפרשות הגפיים, ללא קולות פורצים ומתפשטים, וזיעתו המרובה דמתה לזיעת התרגשות של נערה, של אישה רגשנית, ולא לזיעת גבר שגופו עובד ופועל, מאמץ את מנגנוניו המסועפים והכבדים, ומפריש את מיציו שריחם תקיף וחודרני.

כשהיו נערים, אודי נחשב ליפה שביניהם. אך הוא עצמו כאילו לא ראה את הדבר, כמו לא מבחין בדיבורים שמאחורי גבו ובמבטי הבנות. נדמה היה שכוח גופו אצור בו ושליו, כמו בשנת דובים, במנוחה ארוכה של חייה גדולה וחזקה שאינה מפגינה את כל כוחה אלא שומרת אותו או משתמשת בו רק כשצריך באמת, ובינתיים היא נחה. כך היה נדמה. כוח וקלות התנועה היו טמונים בגוף הניצב הזה, חסון, ארוך, ישר, חטוב, אך מופעל כמו גוף של נערה, ברכות מדודה ללא התמהרות, קשוב לדברים שעשויים להתרחש סביב ומחכה למשהו שעומד לקרות אך עוד לא קרה.
תמיד חשבתי שיש בו משהו נשי, חשב לוני ושתק, רק הסתכל בכתפיו החשופות של אודי. בסיבוב הראש הייתה מין עדינות וגם בקיפול פרק כף היד. הוא מיישר את היד שלו כמו אישה, חשב לוני.
"אין לי יצר", חזר אודי על המשפט שכנראה חיפש ומצא, והוא נעשה בעיניו למשפט המפתח שמסביר ומשחרר אותו משאלות, ואף על פי שאמר אותו בלי כוונה להסתיר ולא התבייש, הוא נשמע כמו סוד. "אולי כשהייתי יותר צעיר, הייתי צריך לפעמים… מדי פעם…" הוא חיפש את המילה המתאימה, "פורקן…"
אודי הוציא מטפחת מכיסו וניגב את הזעה. אחר כך הניח את ידו על השולחן, גבה כלפי מעלה. היא הייתה גדולה ורחבה, עם מעט שׂער בין מפרקי האצבעות, לא נשית ולא מעודנת. יד מעשית בעלת אגודל ארוך ורחב, גמיש ומתקפל בקלות.
לא, אלה לא ידי אישה, חזר בו לוני, נותן לעצמו דין וחשבון שהוא בוחן עכשיו את אודי באור חדש, מתבונן ובודק, כאילו לא היה זה האיש שהכיר שחשב שיודע עליו הכל, ולוני חשב על זיעת השמחה של משחקי הכדורגל של הילדות, על ההשתחררות והמנוחה כמו של כלבים גדולים וחזקים שאיבריהם מוכרחים לרוץ, לקפוץ ולנוע לבד, לאן שהם רוצים, בלי לתת דין וחשבון, ומרגישים את הרוח בחזה ובפנים, את המטרה מול העיניים, והכל קל, ואחר כך באה הרגיעה המתוקה, העייפות שאחרי מאמץ, המשיכה הדקה בשרירים ומין עצלות ולאות.

"לא יודע איך הגענו לזה", אמר לוֹני כמעט בצער, משתוקק לברוח מהנושא, לשכוח שזה היה ולמצוא מחדש את המבט הרגיל על אודי, מבט על מישהו שמכירים, וזה בטוח, ולא צריך להיזהר ולבדוק. הוא הצטער מייד על המשפט שאמר. עדיף היה לשתוק, זה היה הדבר הכי טוב, פשוט לשתוק, ואז הדברים עוברים ונשכחים, הם מתמסמסים ואין להם יותר קיום. אלה מילים, ואחר כך באות מילים אחרות, אירועים אחרים והכל מתחלף ונעלם.

קודם חשב שהוא כבר צריך ללכת, מאוחר, והדרך לוקחת זמן. אבל עכשיו המחשבה על הבית התרחקה ונטשטשה. הוא נזכר במעורפל שאורית רצתה שיעשה משהו, הוא לא זכר בדיוק, היא דיברה והוא ענה לה, עכשיו ניסה להיזכר בשיחה ובמה בדיוק רצתה. זה קרה הרבה פעמים. אורית התלוננה שהוא מפוזר, לא זוכר. היא נהגה לדבר, היא דיברה על משהו שהיה בעיניה חשוב, והוא לא שמע את מילותיה, רק את הנגנת קולה. משפטיה רדפו זה את זה, נחתכים עם סוף הנשימה, חוזרים ומתחילים מחדש כמו הגלים בים שעוד לא הספיקו להישבר עם הגעתם לחוף, והם כבר חוזרים ונמחצים במפגשם בגלים האחרים. לפי הקצב לוני ידע להעריך את חשיבות הדברים. זה היה כך כמעט תמיד. בזמן שדיברה הוא חשב על משהו, הוא לא ידע על מה, מחשבותיו התפזרו, הוא לא ידע איפה הם, והזמן בינתיים עבר.
לוֹני ראה את מבטו של אודי נוטה למטה באלכסון, והוא כמו מהרהר במשהו מסוים. אחר כך אודי הרים את ראשו, כמו מספר ללוֹני איזו מחשבה, וללוני הייתה הרגשה שאודי חושב את מחשבתו יחד אתו ולא מסתיר אותה ממנו.
"זה משהו שיש אצל כולם", אמר לוני, ממהר לתקן את עצמו על אף שלא ראה תגובה כעסנית מצדו של אודי, "כן, אצל כולם יש את זה," הוא חזר, מלווה את מחשבותיו שלא נאמרו. עכשיו כבר לא היה בטוח במה שרצה להגיד. בזמן שאודי דיבר, הדברים שרצה לומר עמדו ברורים בעיניו כתמונות חדות, והוא רק חיכה שאודי יסיים כדי לענות לו. אבל אחרי שאמר את הדברים הם נשמעו לו יהירים, והיה מעדיף לקחת אותם בחזרה.
אודי לא אמר הרבה, אך בדרך שלו, הישירה והפשוטה, לא הייתה בושה ולא ניסיון להסתיר, ולוני נרתע ולא ידע איך להבין את הדבר הלא רגיל שאודי סיפר לו. היה נדמה לו שזה אולי רגע של גילוי לב, כמו פתיחה למשהו, בקשה להקשבה לדבר שלא אומרים, משהו קשה, ולוני זכר את העייפות שחש כאשר שכב ליד אורית בערב, קרוב לריח גופה, מרגיש את נוכחותו הבשרנית, שומע את קצב נשימתה ואת האנחות הקטנות שהיא משמיעה מתוך שינה, את חריקת המיטה ואת רעש הגוף העייף והרדום שמשנה את תנוחתו. הוא הכיר את זמני ההרדמות שלה ולא הבין, לא זכר עוד את ההתלהבות שידע פעם מאותה הישות הפיזית של מפרקים, שׂער, עור ותנועת איברים של נערה קופצנית ועליזה. הוא זכר במעורפל שהתלהב ממראה גופה, אך כעת הזיכרון היה רחוק, נטול הילה וחן, כמו אוכל שנשאר מונח על צלחת זמן רב מידי, והוא איבד מטריותו ומצבעוניותו המפתה.
כשהכירו עוד רק במשך תקופה קצרה, אז, בהתחלה, אהב להסתכל עליה וחש הנאה ממראה גופה כמו מתמונה מוכנה, מבריקה וקפואה, מצולמת באור הנכון על רקע השמים הכחולים והעננים הלבנים בזמן של שמחה, הרפתקה, ברגע הטוב של החיים, כאשר מפגינים את הנועם ואת שביעות הרצון כי יודעים שמישהו מסתכל ורוצים להקפיא, להחזיק את רצף הפעולות של יומיום בתור תמונה טובה, ולא זוכרים את השגרה, את הכאב, את העייפות, שאותם אין רצון לראות מחדש ולשַמֵר, והם נשארים בצל ללא אור חגיגי, אינם מיועדים למבטו של האחר, ומתחזים ללא קיימים.
הייתה רעננות בגופה של אורית וזריזות בגפיה, כולה חופש, נעורים, שמחה ותקווה שאננה, משוחררת ממחשבה מכבידה וממועקה. היא נראתה טוב, נראתה בסדר גמור בין שאר הבנות, והוא זכר כמה רצה לשבת לידה, קרוב, לראות את שילוב רגליה חסרות המנוחה. כריות גופה הקטנות, פנים הזרוע והירכיים, והפלחים העגולים של הישבן עוררו בו תחושת קסם ותיאבון, נעימים וילדותיים שמשכו את גופו אליה.
הוא שכב לידה ושמע את הירדמותה המלווה בקול נמוך של עייפות מוצנעת, נסתרת, שלא התבטאה במשך היום ורק עם ההירדמות, בלילה, גופה השמיע את תלונתו שלא ראה סיבה או צורך לגלות אותה בפני זרים בזמן ערות. גופו היה מונח לידה בלא עניין, וריח נשימתה לא עורר בו חיבה. הוא לא עורר בו דבר, הוא הכיר אותו היטב, היא נרדמה לפניו לרוב, והוא שמע את הקול הזה כמו ליווי קבוע ובלתי נפרד של פתיחת הלילה, כמו רעש המזגן הגדול של פיכמן, התקליט החוזר של מייק ברנט אצל דני קיטובסקי בדירה למעלה, הנזיפות הקולניות של ציפורה הרצפלד בילדיה הדתיים שאף פעם לא הצליח לעמוד על מספרם המדויק. עם כל אלה בא קול ההירַדְמות של אורית, והוא שכב לידה וחשב מחשבות משלו, וריח גופה במיטתם היה לריח חייו, ריח משפחתו, ולא ידע להבדיל אותו מחיוכה של עלינה, מתקרת הבית הגבוהה, מחדר המדרגות המרופט, מהבגדים הזרוקים במושב האחורי של המכונית, משעת החזרה שלו הביתה בערב ומשאר פרטי חיו שאינם אורית ואינם גופה.
כל אחד מהם, גם היא וגם הוא, פגש את שנת הלילה שלו בדרכו. הוא עשה מסלול משלו לאותה מציאות חלומית המעורבבת במחשבות נעימות ומטרידות שמסכמות את הימים, חופרות במה שהיה ומושכות את הפחדים מתוך הלא נאמר, למעלה והחוּצָה כמו את המעיים של עוף מבין הצלעות, גולמיים ומחליקים, חסרי מתאר קשיח וללא גבולות ברורים שנקשרים ביניהם ומכתימים את הידיים בשומנים ובדם.
הוא עשה את דרכו והיא את דרכה, ולא הייתה בכך דרמה. זה היה רגיל ונינוח. הוא הרגיש שיש לו משפחה, טובה, נוחה ואחראית. חייה מתנהלים על מי מנוחות, עם הסידורים של יומיום שהשגרה הפכה אותם לידועים וחביבים, הוא ידע את דרכו, הכיר אותה ולא הלך בה לאיבוד. הוא שמח בתחושה הזאת ולעתים חזר ונזכר בהרגשה של הִיטלְטלוּת שהתנסה בה בשנים הרחוקות, בצעירותו, כאשר חש עצמו שברירי בתוך חייו, קטן וחסר משקל, ומישהו אחר, חיצוני, שולט במתרחש.
הוא חיבב את השגרה הזאת, כמו שמחבבים מישהו קרוב ומוכר שקיומו לא מוטל בספק ולא נתון לשינוי, בדומה למראה של אמו, אישה שקטה, חיוכה דק, וקמטיה העמוקים והחמים פוגשים אותו בכניסתו לביתה כשהם מסתירים את הדאגה שהיא לא נוהגת לבטא במילים רבות, רק בעיניים ובקמטים, ולעתים בהנגנת דיבור ובהטיית צוואר. דאגה סמויה זו תמיד שימחה אותו, על אף שלעתים היא נעשתה למטרידה ולהרת אחריות, אך בכניסתו אל ביתה המוצל, המסתתר מהשמש הכבדה והתובענית מאחורי וילונות כהים, הוא חש מעין מנוחה, כאילו הסיר מעצמו את חובותיו, את מטלותיו, שרבצו עליו לאורך חיי היומיום, ובאותו הזמן שנמצא אצלה, אפילו פחות מכך, בעיקר ברגעי הכניסה לביתה, חזר להרגשה של ילד שדואגים לו, והוא יכול להרפות, יודע שמותר לו לטעות וזה נסלח.
בבוקר הוא לקח את עלינה לגן ואחרי הצהריים אורית אספה אותה, את עלינה הנחמדה והחיננית שמבטה המרוכז והתובעני עורר בו חיבה ורצון לשחק, להשתעשע, והוא מצא את עצמו מדבר אליה בשפה מצחיקה, מעוות מילים וצלילים כדי לראות אותה מרחיבה את שפתיה הנפוחות ומסתכלת אליו במבט ממתין, מלא אמון וסקרנות, מחכה להזמנה שלו לענות לו בדיאלוג הקולות המתיילד והצחקני. זה היה מין משחק, משחק רק שלהם, והוא עיכב את מבטו שוב ושוב על כריות רגליה, התפוחות כמו מתוך עלבון, על שוקיה השמנמנים ועל המבט הישיר והסקרן שיש רק לילדים, אבל בגופה של אורית לא ראה את החן ולא את הקלילות השְמֵחָה.
אורית דמתה יותר לשותפה לסידורים, שותפה חכמה וערנית, מתלהבת ומתרגשת בקלות מכל מיני אירועים שהיו בעיניו חסרי משמעות, והוא יכול היה לפסוח עליהם בלי לשים לב שהם היו או לשכוח אותם במהירות, ובחזהו השתרר מין חלל, ריקנות בהירה שאירועי היומיום לא יכלו להתעכב בה, אלא עליהם היה לפנות אותה למשהו יותר משמעותי, יותר טוב, יותר חשוב.
לעתים, כשיצא לנסיעות ומצא את עצמו לבד, בלי אף אחד, כשהיה חופשי מלתת את עצמו למישהו אחר, הרגיש שמשהו חסר לו, שהוא מתגעגע, ושאל את עצמו האם זהו רק פינוק והתרפקות על דבר שלא היה באמת, רגעי וחולף, שקיבל ממד של חשיבות עם הזמן, או אולי באמת ויתר על דבר שיכול היה להיות, כמו על אוצר עדין ושברירי שהיה זקוק לטיפול, והוא לא הבחין בו וזנח אותו.
לוני לא ידע כיצד קרה שהדבר הנעים הזה, התחושה הרכה והמחממת, נעלמה, ובמקומה באו השגרה וההרגל שלא היו רעים כל כך, הוא לא היה לא מרוצה מחייו, אבל פתאום, עכשיו, התגלה בפניו, כמו מעין ידיעה חדשה שהתחבאה עד כה, והוא נבהל מהמחשבה שאולי חי כמו בתוך שינה, כאשר חולמים חלום מעורפל והאיברים כבדים, והזמן עובר, מתעוררים פתאום ורואים שכבר מאוחר, איחרת משהו חשוב ואין דרך לתקן, והאיברים הכבדים של הגוף שקועים כמו במי ביצה ומסתעפים בצמחי מים, סבוכים וחלקים כמו מוגלה, ולא נתנו לגוף להעיר את המחשבה ואת השליטה העצמית.
הימים שלו הצטברו לרצף של בקרים עם עלינה ותלתלי הזהב הקטנים שלה, זוהרים בשמש של בוקר ולערבים בבית, כאשר האוויר החם של הקיץ נכנס דרך חלון המרפסת, הקיף ומילא את הדירה כמו שמיכה רכה וחמה שעוטפת ומקפלת בתוכה, והלאוּת של ערב, אחרי האוכל והמקלחת, מרפה ומכבידה על הרגליים ועל העורף.
עלינה נרדמה אחרי שהוא קרא לה את הסיפור שלה מתוך הספר הצבעוני שאין בו יותר ארנבים, דובים וחיות מחמד שובבות ותמימות שהיכר מילדותו, אלא יצורים דמיוניים רבי כוח מן החלל החיצון או יצורי פלסטיק אחרים שהוא לא אהב אך עלינה הכירה אותם מסדרות הטלוויזיה, ומדי פעם הוא נזכר בסיפור משלו, סיפור שקרא פעם או רק זכר, לאו דווקא סיפור ילדים, והוא סיפר לה אותו כאילו היה לקוח מאחד הספרים החדשים שעוד לא קראו או מאלה שקראו מזמן ושכחו עליהם.
היא הקשיבה בתשומת לב ובריכוז שקט כמו לכל שאר הסיפורים, והוא חשב שאולי הסיפור שלו, שהוא חצי זוכר וחצי ממציא, וכבר בעצמו לא יודע איך הסיפור הזה הופיע פתאום בראשו, לא פחות מעניין וטוב מן הסיפורים של הרפתקאות הטלוויזיה. הוא המשיך לדבר, משמיע מין רצף של מילים שגרם לעלינה להירדם, ובדרך היא נאבקה עם שנתה ושאלה אותו שאלות.
כאשר נרדמה לוני חזר לסלון וראה משם את אורית, נעה במטבח הפתוח. היא כל הזמן עושה משהו, משליטה מן סדר משלה שהוא לא הבין את הצורך בו, אך במשך השנים התרגל שהוא לא צריך להבין כל דבר, וכל כך הרבה פעמים ראה אותה נוהגת כך שהשאלה כבר לא עלתה במוחו. זה היה כמו חלק מרקע של חייו, כמו אוויר הערב החם ואורות פנסי הרחוב. באופן מופלא אורית הצליחה ליצור המון תנועה בתוך חלל קטן של דירה בינונית בת שניים וחצי חדרים, דירה לא מרווחת במיוחד, שבקושי אפשר היה לדחוס לתוכה את כל הפונקציות הנחוצות לחיים היומיומיים של משפחה קטנה. אורית נעה בתוכה כמו בתוך חלל ברור לה ומוכר, חופשייה ומלאת חיוניות, גפיה מתגמשים ומסתעפים, מחליפים את מקומם במהירות כך שקשה היה לעקוב אחריהם, ורק אחר כך, מאוחר, אחרי שהגיעה אל סיפוקה, הייתה מתיישבת לידו לדקה חטופה לפני הליכתה למקלחת, כמו עושה הפוגה במסע, או לפעמים בכלל לא, אלא מצטרפת אליו רק במיטה.
עכשיו, אחרי שאודי דיבר, לוני חשב על ההתלהבות של פעם, על הלא ידוע של טעם הגוף, שהיה בו משהו כל כך מלהיב, ועכשיו הוא רק ידע שזה היה, כי הוא ואודי היו יחד, זכרו יחד את התלהבותם, ובנוכחותו של אודי לא יכול היה להכחיש את הדבר גם בפני עצמו. התחושה שמשהו אבד והוא אינו יכול להרגיש בו עוד, חזרה אליו, והיה נדמה לו שאודי לא הזקין ונשאר כמו שהוא, עם הכוח החופשי והעצום של זרועותיו, עם התנופה הרחבה של גופו שהוא עצמו לא יודע עליה, כי לא חש כאב ועייפות מלבד העייפות הבריאה כשצריכים לעצור ולישון, ולוני היה בטוח שאף פעם, כן, אף פעם, הוא ניסה להיזכר, לא ראה את אודי מדוכדך, שבור, חסר כוחות, וחוט של קנאה, כמו קו אדום של דם, דק ומפותל שפורץ מפצע שלא התגלה עוד, חתך את מחשבתו כמו את המשטח הריק של הסדין הלבן.
עכשיו לוני לא היה מרוצה עוד מכלום, מכל מסגרת חיו שבנה לעצמו לאט ובמאמץ, בדאגה ובויתורים קטנים על הנאות זעירות וחשובות, על החופש לעשות את מה שמתחשק, על הקצב והזמן. הוא לא נהג להתלונן, אבל עכשיו, פתאום, הם היו בעיניו חסרי טעם, והוא ראה לפניו רק את כתפיו של אודי, את משחק השרירים הגדולים של זרועותיו שנעו עם שינויי התנוחות האטיים של גופו כמו קווי קרקע המשתלשלים לפני המבט בזמן נסיעה.
עכשיו כשאודי ישב מולו, לוני היה בטוח שמשהו אצלו עצמו מת. הוא נבהל מההרגשה שהזמן עבר ותחושת הרעננות והלהט התחלפה בכבדות הגוף ובהיאחזות בדברים המוכרים, יציבה ורגועה, אבל עייפה ולא מלהיבה.
"אני צריך עוד מעט ללכת", הוא אמר לאודי, "אני קצת עייף".
"אבל מוקדם…", אודי הסתכל עליו מופתע, הוא ניחש את הרגשתו, ולוני חשב על הבחורות שעליהן הסתכל ברחוב, על אלה שבאו למשרד והייתה בהן מין קלילות תנועה ילדותית ובריאות. הן היו יפות בגלל נעוריהן, הן טיפחו את גופן והחזיקו אותו כמו דבר שמציגים כדי שיראו אותו, כמו חפץ שרוצים להבליט את ערכו, מקושט וספוג תשומת לב. מראה עצמות האגן החשופות בצדי הבטן רדף אותו כמו משהו שהוא לא צריך היה לראות, שאסור היה לו לראות. אך הנערות והנשים הציגו לעיניו את אותה החלקה הלא מגולה בדרך כלל, והיא רמזה או הצביעה בתקיפות על העמק המוסתר, הזורם כמו נוזל לתוך המפגש שבין הירכיים. הן הקדישו תשומת לב רבה לכך שהרמז יובן ואף יודגש, ולוני חיפש את המבוכה בגופן או במבטן, כאשר ראו את עיניו מתגנבות בעל כורחן על פי אותו התמרור, אך הן נשארו רגועות ומחויכות. הן הקשיתו את גבן עוד קצת, כדי לדחוף את הבטן המבריקה והנערית שלהן קדימה בזלזול ובפינוק של ילדות שכועסות לא באמת. שדיהן נצמדו זה לזה בהתכוונות ובכוח, תחומים במחשוף ובחזייה הקשה, כמו חיילים במדי צבא מסודר, אולי לא הצבא הישראלי, אך כמו חיילי צבאות אגדיים, מלוטשים ומפחידים, שבהם הכל מצוחצח ומדויק, ועל כל חלק לתפוס את המקום המיועד לו. הן הציבו את אמרת שמלותיהן על הקו הבלתי אפשרי שבו שיווי המשקל עלול להתערער בכל רגע ולגלות את שתי עקומות הישבן כמו את קווי החיוך המתפזר על הלחיים בין הלסתות הנפתחות.
הן היו מקושטות כמו מאכלים על מגשי המסעדות היוקרתיות, אבל לא היה לו תיאבון. הוא התבונן בהן וחשב שכל זה לא בשבילו, כמו אדם צמחוני שרואה מאכלי בשר בקר שהדם האדום נשאר בנתחיו המוגשים בחגיגיות ובפאר.
במשרד שמע את הנימה הנוגה של דימה שמדבר בטלפון בשפה לא מובנת ואת שמות החיבה שבני ברזילי שלח אל אשתו. כולם הכירו אותם וחזרו עליהם ספק בצחוק, ספק בלעג, וגם לוני הצטרף לשעשוע הזה לפעמים, אך בעיקר כדי לא לתת למועקת הקנאה להציק לו. הן היו מפתות כל כך, הרכות החמה והמבוכה המבוישת של בני ברזילי שנסחף בכל פעם מחדש ולא הצליח לעצור את פרץ חיבתו לאשתו שהיה נשוי לה יותר מעשרים שנה.
לוני השתעשע במחשבה כיצד הנערות עם הבטן החשופה ישתנו בעוד עשר או עשרים שנה, ויהיו דומות לנשים ברחוב, כבדות הגוף וכהות המבט שחוסר שביעות רצון נרגנת וטורדנית רשומה בקמטי פיהן, וצבעו האודם מבצבץ ופורץ במרדנות מהגבול שתחמו לעצמן. הסומק הבהיר וחתיכות המסקרה שהופכת את ריסיהן לגושים דביקים, מסתירים כאב ואכזבה שאיננה עוד ניסיון לעשות משהו, אלא רק תלונה ריקה שמאשימה משהו ומישהו. עקבות הזוהר ושרידי ניצחון הנעורים נראים עדיין רק ביומרתן להבליט את איבריהן הנשיים שאינם מוגדרים עוד כפי שהיו, ודרך הליכתן מסגירה את המעמסה של מטלות המטבח ועבודה גסה. אצילות השדרה, חלקוּת העור נעלמו יחד עם הזמן ועם המאמץ להיות יפָה ולמצוא חן. הן הזכירו סוסות משומשות ומרודות, שאדוניהן כבר הוציאו מהן את המרב והן ממשיכות את דרכן כהרגלן, בהמתנה למנוחה הסופית כמו לקצה התנועה שהולכת ומאטה, עד לעצירה המוחלטת. עוד נשאר בהן הכוח והמרץ להאמין שהן עוד מסוגלות להפיק מעצמן ולהשיג את שיפור מעמדן בזכות מותניהן, והן אינן מבחינות שהצבע השרוף של הרעמה המסודרת בידי הספר אינו כה מושך ומלא טריות כפי שהיה, והוא שומר רק את האיזכור והרמז לפאר ולשפע הנעורים. שיפולי הבטן מתמרדים ופורצים מגופיותיהן המתוחות אך הן מתעקשות לחשוף ולהציג את בשרם הפריך כמו ירק שיצא מן ההקפאה ובתהליך השימור איבד את כל טעמו וריחו, ורק מתארו הכללי משתווה עדיין לשמו הרשמי והמקובל.
לוני חשב על הצעירות הדקות והחשופות שנהרו ברחוב בהתכוונות כמו אל מטרה נשגבת, ותהה כיצד הן מרגישות את גופן כאשר בהגעתן הביתה מורידות את קישוטיהן ונשארות עם הבטן הגלויה, הממוסגרת בעירום של שאר האיברים המתמזגים יחד לצורה של גוף אחד, עטוף בעור לא מושלם של נקודות חן, פצעי בגרות, אחוריים חיוורים ופלומת שׂער כהה מידי ולא רצויה במקומות מפתיעים. סימני המזון השמן עושים את עורן למחוספס, וגופם נראה מגולה באופן שלא הולם, ולא נעים להסתכל עליו.
אך בתמונות הפרסומת הוא נעשה לקו, כי שם אין נשים, רק עקומות גוו ואגן, זרימת שד ההופכת לקשת ירך, קו רגוע ומתרפק שמשתלב היטב עם קווי עיצוב המטבח, עם אופנת הרהוט המובחר ועם המקלחונים האיטלקיים, ואין בני אדם, רק קווים מסעירים, בהירים וחלקים עד כדי תימהון, והמושלמות שלהן מדאיגה.
כשפגש ברחוב בחורה ארוכת גפיים ודקת גוו או מישהי שראה את תמונתה ב"לאישה" או בטלוויזיה, לא מצא דבר משותף בין החיוורון האדיש והבלוי שראה לפניו לבין היופי והנשיות הרוטטת שהשתקפו מעמודי המגזינים. הוא לא מצא את הרכות והנועם שחיפש, וחשב שאשתו של בני ברזילי שראה אותה באחת המסיבות של המשרד, שגופה עמום ומעורפל, ומבטה מבויש ואבוד, בוודאי מעוררת בבני את מה שנוכחותה של אורית לא מעוררת בו, והוא רצה להחזיר לעצמו את התחושה כמו מתעקש על משהו שהיה, לא מסוגל להשלים עם כך שאי אפשר להחזיר אותו, כמו ילד שמסרב לוותר על הצעצוע ואינו יכול לראות מבעד לקיר הדמעות שאין בעצם דבר מיוחד במינו בצעצוע שאבד ואפשר להחליפו בקלות בצעצועים האחרים, יותר טובים, יותר יפים, אך לוני הרגיש שעם הנועם והזרימה הרכה של הנוכחות של אורית, אבד משהו נוסף, והיה נדמה לו שהדבר הזה הוא גדול הרבה יותר, לכן רצה כמו להחיות אותו בתוכו, והוא בלע בעיניו את הנשים, את הזוגות שהתנשקו, את הגברים צרי האגן שמפזרים את רגליהם בהליכה של מחזרים גברתניים כמו תרנגולים ובעלי חיים חסרי תודעה, ואת אלה שבישיבתם שולחים את ברכיהם לצדדים במשיכת אגן גסה ורשלנית, כמו לא רואים את תנועתם ולא מכירים את גבולות גופם ואת הרגליו, וגופם הוא רק קופסה חסרת משמעות וערך, לרגשותיהם העזים שגולשים מתוכה בפרץ פתאומי ללא פיקוח ושליטה.
לוני חיפש בעצבנות, בקדחתנות את התחושה כמו שמחפשים משהו שנעלם רק עכשיו ועדיין קשה לקבל את עובדת האובדן. נדמה שזה עוד לא בדיוק קרה ואפשר עוד להחזיר את המעשה אם מצטיינים בזריזות ובתושייה מיוחדת.
הבחורות של הפרסומות, של החוברות הפורנוגראפיות, של אתרי הסקס באינטרנט היו כמו לקוחות מחיים אחרים, זרים, שלא קיימים, והוא חשב שלהתבונן בהן או ללכת למכון ליווי, זה כמו לגעת בחיים אחרים, זוהרים, כמו החיים של כוכבי הקולנוע בטקס חלוקת האוסקר ששם מערומים נועזים אינם גסים ומגעילים, אלא רק ביטוי של מכירה עצמית מוצלחת. אך כאשר ראה את השלטים של מכוני הלווי, את הכניסות החשוכות שבקרבתן הסתובבו גברים רחבי גוף ואלימי מבט, את הפתחים המחשידים והמעברים המזוהמים, זוהר הבחורות מהחוברות הפורנוגראפיות נעשה למשהו מלוכלך וגס, והוא נתקף תחושת סכנה ודחייה כמו ממגע במקק ובלכלוך חי.
אולם לפעמים, כשהיה מתעורר בלילה, קם מהמיטה לצלילי השינה המייבבת של אורית והלך למחשב כדי לבקר באיזשהו מקום שהוא רק תמונה, בלי מגע ובלי טעם, שאין לה לא ריח ולא חיות, שגם לה חסרונות רבים כמו לכלוך, זרות ופחד מפני המילה הבוטה, ובדפדוף הקר באתרי הסקס לא חש מבוכה ולא רעננות של ממש, רק היגררות אחרי משהו שמשתלשל וממשיך, והוא העביר את זמנו עד לעייפות, ולעתים היה מתנער כמו מתוך שינה ומזכיר לעצמו שעדיף היה לחזור למיטה כדי שחוסר השינה לא יתקיף אותו אחרי הצהריים במשרד או כדי שלא יירדם לפני עלינה כאשר יקרא לה את סיפור הערב.
אודי שתק והקשיב כמו מי שמהרהר בעומק דבריו של לוני ואולי הרהר בדברים אחרים, לוני לא שאל את אודי דבר, בטוח בכך שאודי כבר הבהיר לעצמו את מה שרצה ולא נזקק עוד לעזרתו. הוא עשה זאת בינו לבין עצמו, ולא התעניין האם לוני עקב והבין, ולא הייתה בו התשוקה הבוערת לספר לו איזה סוד מכביד. לא היה סוד ולא היה כובד. אודי נשאר יושב בשלווה על הרקע האפור של האוויר עם קצת אורות מרקדים ברוח הלחה.
לוני אהב את הפגישות. הן היו שקטות ובלי מועקה. אולי אם מישהו היה עוקב אחריהם, היה אומר שהם שותקים ולא היה מבין מה הדבר שביניהם, אך הם אהבו את המפגש. לוני הניח לכל, ליומיומיות הרודפת, למחשבות ולדאגות שלא ידע מה לעשות בהן כדי שלא ילכו אחריו גם בלילה למיטה. הוא היה בתוכן, אי שם, הוא לא ידע איפה, ואורית אמרה: אז מה דעתך? למה אתה לא אומר כלום? והוא פתאום שם לב שהיא דיברה והוא ענה לה כנראה אבל לא שמע, ועכשיו כאשר שמע אותה, התמלא בושה ואפילו הסמיק לאור מנורת הלילה.
הוא ידע שהיא הסבירה לו משהו שהטריד אותה וזה לוקח לה הרבה זמן, הוא התאמץ לחשוב מה היה הדבר וניסה לגרום לה בעדינות לחזור על דבריה. הוא שאל שאלות, אך אורית כבר הכירה את כל אלה ואי אפשר היה לרמות אותה. היא כעסה אך התאפקה, לא הטיחה בו דברים, והוא אמר: אני מצטער, אני קצת חלמתי, ונדמה היה שכך עובר הכל, ומהן המחשבות שהיה אתן כאשר לא היה אתה, עם עלינה, עם אמא שלו, הוא לא ידע.
לוני ואודי ישבו בבית הקפה הפתוח הקטן בחוף על ספסלי העץ שנדמה היה שהתרככו בגלל קרבת הים, בגלל הלחות התמידית של חופי תל אביב, וכנראה נרקבו כבר בתוכם, אך הדבר עשה את הישיבה נעימה. לוני הרגיש את נימי העץ בירכיו, בישבן הלא מרופד שלו שהתייסר על מושבים קשים. האוויר היה נעים. השמש כבר ירדה ורוח לחה, של ערב, התקרבה אליהם וליטפה אותם. טעם הבירה היה מרענן, קר, יותר קר מכל דבר קר, ואודי אכל גלידה. הוא לא אהב אלכוהול, אלא רק מתוק, הרבה מתוק, כמו אצל ילדים. לוני ראה אותו מחסל את הגלידה בתאווה, אבל אודי יכול היה להכיל כל מנה, הוא לא היה כמו ילד שיש לו עיניים גדולות, והוא מסתער על האוכל היפה ומעורר התיאבון כדי לגלות אחר כך שהמנה גדולה מידי. שום מנה לא הייתה גדולה מידי בשבילו. במהירות רבה הגלידה נעלמה במעמקי גופו כאילו הייתה גרגר, טיפה. הוא אכל במעין זריזות אלגנטית ולוני התרכז בטעם המריר והמרענן של הבירה, שמאז שגילה אותו לא רצה לוותר עליו עוד. הוא משך בעדינות את הנוזל המתקצף כמו מאריך את ההנאה, והזמן היה נעצר. לאט לאט, הוא האט את תנועתו, את הליכתו, כאילו הזמן הוא הקצף הלבן של הבירה המרירה, נוגע בלשון, משתרע עליה כמו גוף עייף ורפוי על חול. הוא זוחל מקצה הלשון פנימה, נמס כמו גלידה, נמס ואין, נעלם, ונשארת רק המרירות, הקרירות המתמשכת בפה ורכות בגוף. רק אז לוני היה מפסיק למהר וחש שזה רגע העצירה, רק אז. הוא חש שזאת ההפסקה סוף-סוף, ולא היו עוד המחשבות האחרות שמסחררות אותו, מובילות אותו למקומות אחרים והוא הולך אחריהן.
אודי לא האיץ בו. לוני ראה את פניו הרחבות, המחייכות, את עורו המגולח שלא בקפידה, את שפתיו כמו מצוירות, ולוני הרגיש שהוא נח. הוא רצה למשוך עוד קצת את הזמן הזה, אטי כל כך שלא רואים את תנועתו. בית הקפה סביבם היה הומה, אנשים יצאו להימלט מהחום והמחנק של הבתים, לנוח מהשבוע הדחוס של ריצה ועבודה, ובסוף השבוע התגודדו כאן. הם היו קולניים, גופיהם מלאי תנועות ידיים אך ניכר היה שזהו זמן מנוחה, והם מנצלים את ערב החופש, של המנוחה שבאה בתום העבודה, כדי להניח לכל ולהתרווח, ומביטים לתוך סוף השבוע, ומצפים לריק שיבוא מחר, ואפשר לישון עד מאוחר.