ספרי מקור

בעריכת נתן שחם
הרוסית התחלקה אצלי לרוסית של ילדים ורוסית של גדולים. הרוסית של הילדים זו הייתי אני, והרוסית של גדולים, זה הייתי הם, ולא יכולתי אף פעם להכניס לי לראש שעכשיו גם אני כבר גדולה ואם אני מדברת רוסית, זו רוסית של גדולים שאני מדברת, לכן כל הזמן הקשבתי לעצמי כשאני מדברת רוסית ופחדתי כמו ילדה שעושה משהו אסור, שמישהו ישמע ויבחין בזה, יכעס עלי ויתחיל לתקן ולהוכיח אותי, וככה בעצם אף פעם לא יכולתי להיות מבוגרת כי שם הכל נעצר.
הרוסית של אלזה זרמה ממנה רכה וחמה, ואני אהבתי כל כך לשמוע את הקול שלה מדבר אותה.  ריח רחוק ומתוק של פעם היה שוטף לי את הנחיריים והפה שלי היה מתמלא משהו רטוב ורך. זה היה הריח של השלג הנמס, בוץ ושלג נמס מתחת לרגליים וגם על הצעיף. הוא נמס מהנשימה החמה ומרטיב את הצעיף וזה קר.
גם בגרמנית המסודרת של אלזה פתאום הייתה קופצת איזה י' ארוכה, ל' רכה מדי או איזה ר' לשונית, סלבית, והצלילים הקופצים האלה, חלקיקי הצלילים האלה שרטו אותי בעדינות כמו מנסים להזכיר לי משהו שלא רציתי לזכור, שלא רציתי שיגע בי ורציתי להתרחק ולברוח, לרוץ מהר, לחפש משהו אחר,  שוב ושוב לחפש משהו אחר ולא למצוא, שאי אפשר למצוא. ואין לזה סוף. זה מתחיל להיות סיוט מתמשך, כמו כאב של שריר, כאב ראומטי שרק מזכיר את קיומו של הכאב, של משהו שקרה וכבר עבר, ורק מדי פעם, פתאום, בגלל איזו תנועה לא זהירה, נגיעה שאין לה שום כוונה רעה, אפילו לטיפה עדינה, מופיע פתאום הזכרון של הכאב הישן הזה, ומתחיל לנדנד ולנדנד, ולא מניח לי לישון.
הרוסית של אלזה הייתה הרוסית שלי, הרוסית הזאת של ילדים, רק שהיא לא ידעה את זה, והיה נדמה לה שהיא לגמרי אישה מבוגרת, כאילו שכמו בעברית ובגרמנית היא הייתה אלזה או עליזה גאה, ג'ינג'ית כזאת שאומרים עליה במשרד שהיא סקסית. היא הסתובבה לה במשרד והביטה בפני המנכ"ל שלנו כאילו היא יודעת טוב טוב שהיא אישה מבוגרת וסקסית ושגם הוא יודע את זה, וכשהוא מסתכל עליה הוא מרגיש את עצמו רק אריק של רינה אישתו, שאת התמונה שלה הוא מחזיק אצלו על השולחן, ועוד תמונה כזאת גדולה, כך ששתינו כבר יודעות שהמצב ממש לא טוב, ואלזה הייתה מסתכלת לו בעיניים, כאילו היא בדיוק יודעת את זה ולא היה לו נעים.
אל המנכ"ל שלנו אלזה לא הייתה צריכה לדבר רוסית, אבל אילו הייתה צריכה, לא הייתה חושבת כמוני שאני מדברת רוסית של מבוגרים ובעצם אני ילדה, ואז, כשאני מטפסת חזרה לעברית או לאנגלית, אז בסדר, אני כבר מבוגרת ולא יצחקו עלי ולא יגידו לי כמו שאומרים לילדה: תלכי לחדר, תביאי את העיתון מהשולחן ואל תעשי בעיות, ואני לא יכולה לסרב. בעברית אני יכולה להגיד הכל והרבה, אבל ברוסית זה נתקע לי ויש לי יסורי מצפון ואני נורא סובלת. בגלל זה בעבודה, רק מה שהיה צריך לכתוב ברוסית, זה היה בסדר, או להגיד בטלפון גם, כי בטלפון אף אחד לא רואה אותי ולא יכול לדעת  שאני בעצם ילדה שמנסה להיות מבוגרת.
בהתחלה, כשאלזה דיברה אלי רוסית לפני אנשים, הרגשתי כאילו אנחנו במחנה אויב או במחתרת, והנה היא חושפת אותנו, אבל בעצם רק אני הייתי הסוכנת הסמוייה. היא בכלל לא. אצלה זה זרם טבעי לגמרי, היא לא התביישה בכל הצלילים הקופצים האלה מהשפה שלה ולא בשום דבר אחר. אבל אצלי, הלשון נעשתה כבדה בפה שלי ותפסה את המשקל הזה של העברית, את האיברים הכבדים של מילותיה. שתקתי כמו שהרבה פעמים אני שותקת ואנשים רואים את העיניים שלי מתרחבות ומסתכלות עליהם אבל לא רוצות לראות אותם, והם רוצים שכמו בעברית, שאני אדבר מייד, ואני לא יכולה לדבר. אני שותקת. כאילו בגרון, בגרגרת, בלוע שלי, בכל המבנה רב-החללים הזה יש רה-ארגון מסיבי, כאילו כל זה הוא מפעל ענק עם המון פסי ייצור ועכשיו צריך לארגן את כל אולמי הייצור מחדש, להחליף ולשנות את הכל, והפועלים רצים, המנופים עולים ויורדים, ומי שלא מהמפעל לא יכול להבין בשביל מה כל המהפכה הזאת. כל המעבר הזה עוד לא נעשה, על אף שמנהל הייצור כבר נתן הוראה, והוראה דחופה, אבל דווקא בגלל שהיא דחופה, ויש כל כך הרבה לעשות, הפועלים נכנסים ללחץ ואיזה מכונה פתאום נתקעה ומהבהבת ושום דבר לא זז. ככה הפה שלי נתקע בין השפות. כאילו כל הזמן הלשון לא מצליחה לפגוע במקום הנכון בחך העליון, ואני מפחדת לגרום לתאונת עבודה עם נפגעים.
לא סיפרתי את זה לאלזה אבל היא לא הייתה מבינה אותי. אולי מפני שאולמי הייצור שלה היו מכוונים לדבר אחד בלבד. זאת הבעיה שאף אחד לא היה מבין אותי בענין הזה ולא היה יודע על מה אני מדברת. אבל אלזה לא זירזה אותי כמו בעברית. היא מיקדה עלי את עיניה היפות והעור שלה האדים טיפה, מן אודם של נשים בהירות ולא שזופות , והיא חיכתה.
ואז, אחד הסוכנים נעצר פתאום ושאל אותי ברוסית:
"מה? גם את מרוסיה?"
הייתי מוכרחה לענות לו משפט אחד או שניים ברוסית כדי שאלי לא יחשוב פתאום שאני לא יודעת רוסית מספיק טוב בשביל המכתבים שלו, או שלא ירגיש באיזו חולשה אצלי, ואז הלך עלי, הוא לא יתן לי מנוח. עשיתי מאמץ אבל יצא לי רק 'כן' חנוק כזה בלי אוויר, וחזרתי על המילים של הסוכן ברוסית: "כן. גם אני מרוסיה."
הסוכן החדש מדד אותי במבט כאילו הוא לא יכול לסלוח לי שהפתעתי אותו והוא לא ניחש לבד שאני רוסיה, מיהר לנצל את ההזדמנות ללקק לבוס שלו, כי אלי אחראי על כל הסוכנים, ואמר לאלי:
"כן, אבל יש לה מבטא".
באותו הרגע המבט של אלי היה באיזה שהוא מקום בקו הכפתורים לאורך החולצה שלי ואפילו שידעתי בטוח שאי אפשר לראות שם שום דבר כי מזמן תפרתי לי בכל חולצות העבודה תיק-תקים בין הכפתורים, כך שגם אם אני מתכופפת, אלי יכול רק לחלום שהוא רואה את מה שאני לובשת מתחת. "כן. אבל לא מרגישים אותו", אמר אלי, מושך את המילים לאט ומקיף אותי בעוד אחד מהמבטים הרגילים שלו בניסיון נוסף לפצח אותי. ואני אמרתי לעצמי שלא מספיק להיות בסדר עם אלי ויאיר, שאני צריכה גם להיות נחמדה לסוכנים, כי זה יכול לגרום לי צרות, בלי שאני שמה לב. אבל הסוכן החדש בחולצת המשבצות המגוהצת שלו היה כל כך מרוצה מעצמו, שחוץ מהעובדה שהוא לובש עניבה אירופית, כלומר, מבין שאי אפשר ללבוש כאן בארץ את העניבות הרחבות האלה תוצרת ברית המועצות, שהיו תלויות אצלו בארון מאז שנות ה- 60 , והוא העביר את כולן את הגבול בברסט כאילו זה אוצר יקר ערך שלא יכול היה לוותר עליו, חוץ מזה לא יכולתי למצוא בסוכן הזה שום דבר חביב.
אלזה לא ידעה על כל המהפכה בפה שלי. אולי מפני שכשהם, במקום להגיד עליה שהיא סקסית, היו אומרים עליה שהיא כוסית, לא ידעה להבחין בהבדל. היא חשבה שזה עוד משהו נעים שהם מנסים להגיד לה כמו: 'את יפה' או 'יש לך גוף יפה'. אני לא יודעת אם יש עוד שפה בעולם שאפשר להגיד בה לבן אדם 'יש לך גוף יפה'. כל פעם שאני מנסה לתרגם את זה, נניח אם אני רוצה לספר את זה למישהו, זה תמיד נשמע לי, כאילו שהגב שלי, מהצוואר עד עצם הזנב, עם עצמות הבריח ועצמות האגן הוא השאסי של האופל החדשה של אלי, והעכוז שלי, החלקים הפנימיים של הירכיים ושפולי הבטן שלי זה הבודי שלה, ויאיר מסתכל עלי ואומר לאלי: "אופל צהובה? מה פתאום אופל צהובה?" 'מה רע באופל צהובה?" עונה לו אלי. "צהוב זה לא מתאים לאופל." פוסק אלי. גם לי צהוב לא מתאים.
אבל 'יש לך גוף יפה' ו'את יפה' אלה שתי המחמאות שאפשר לקבל אצלנו במשרד והן נחשבות לשיא האנינות של הביטוי העברי. כשאלי אומר לי אותן בימים של סגירת איזו עיסקה גדולה שנמרחת לנו המון זמן ואנחנו כבר חושבים שהולכים להפסיד אותה או בימים שאני נוסעת אתו למפעלים הרחוקים בצפון, הוא מרגיש שהוא אומר לי משהו מאוד אינטימי ופיוטי ורואה את עצמו כג'נטלמן של ממש. הוא חושב שאני צריכה לתת לו פרס על זה, פרס בשם כל הנשים בעולם, שהוא יודע להגיד לי כזה דבר. אבל היום אלי כבר לא יגיד לי "כוסית". גם בשביל אלי יש איזה גבול שבו הוא נעצר. אלזה אומרת שאני צריכה להיות קצת יותר חברה אתו, לספר לו דברים עלי אפילו אם צריך להמציא בשביל זה או, לפחות, לתת לו הרגשה שאני מספרת לו. את זה היא יודעת איך שהוא יותר טוב ממני, על אף שאת המכתבים שלה בעברית אני מנסחת. היא צודקת אבל משהו עוצר אותי, משהו דווקאי כזה. אני רואה אותו בולע את הלשון ולא יודע איך לדלות ממני דברים וממלמל לעצמו: "אני עוצר פה… הכל אצלך חסוי…" ושוב ושוב מספר לי את הדברים 'שלא מספרים לאף אחד' שלו כדי שגם אני אדבר, אבל אני לא רוצה לעשות לו נעים על חשבוני ולא יכולה לתת לו את ההרגשה הטובה הזאת, ואלזה  אומרת לי לפעמים שזה מסוכן אבל איך שאת רוצה…
אלזה ידעה לבד, בלי שאני אגיד לה, שיש לי איזה סוד, סוד של זכרון ישן ואני לא מראה אותו לאף אחד, כמו חלוק ישן שאני לא יכולה לזרוק על אף שאין לו כבר בכלל צורה ורק שאף אחד לא יראה שאני עוד לובשת כזה דבר. הוא כבר לא כל כך חם כמו שהיה ויש לו ריח לא כל כך נעים בגלל השנים, והארונות השונים שהוא עבר ונתקע בהם, ובארון אחד או שניים הוא היה מונח הרבה הרבה זמן, בגלל שהיה אי סדר כל כך גדול, שלא היה מקום לשים את הדברים. ואחר כך הייתה תקופה שלא רציתי אותו. רציתי ללכת בבית בג'ינס וסווטשרט כמו כולם, אבל זה לא הצליח לי, חוץ מאשר בקיץ, כי בקיץ בקושי לובשים משהו, ואחר כך פתאום רציתי נורא את החלוק הזה בחזרה, ועכשיו הוא התמקם כל כך יציב וחזק בחיים שלי ומלווה אותי כל הזמן. אני לא קמה בלעדיו ואני לא הולכת לישון בלעדיו ואני זה לא אני בלעדיו, אבל אף אחד לא רואה את זה, כי כשבאים אנשים אני תולה אותו מאחורי הדלת של החדר ומי יסתכל מאחורי הדלת? כי היא הרי פתוחה כל הזמן ואין צורך להסתכל מאחוריה. וחוץ מזה, מי זה יסתכל בדקדקנות כזאת? אנשים יבואו ויגידו: "כמה את משלמת פה?" "של מי הדירה? שלך?" "תגידי לבעל הבית שלך שיסייד לך את הדירה." אבל לא ילכו לחפש משהו אחרי הדלת של החדר כשהדלת פתוחה. והחלוק יהיה שם. ואז, כשהם הולכים, אני שוב לובשת אותו, ושוב אני אני. והם הולכים בלי לדעת את זה. הם חושבים שאני זה ג'ינס עם סווטשרט ומעיל עור קצר עם ריצ'רץ', אבל אני זה החלוק הישן הזה עם ריח ארונות העולם.
ידעתי שכשאלזה תבוא היא תלך ישר להסתכל מאחורי הדלת ותראה את החלוק הזה, או שאתה  אני אפילו לא אחליף לג'ינס וסווטשרט אלא ישר אבוא עם החלוק הזה ואראה לה שזאת אני, ואז אלבש את הבגדים שלי, את החצאית עם השסע והז'קט הכחול ואגיד לה: בואי. ככה אני יכולה לצאת. והיא לא תעיר לי כלום ולא תעשה לי את זה קשה.
היה לי נעים שאלזה יודעת את הסוד שלי, מצד שני, פחדתי שהיא יכולה להסגיר אותי ככה לפני אנשים. היא לא חושבת שהיא מסגירה אותי כי הסוד שלי לא נראה לה בכלל סוד, אבל אני, אני מרגישה ישר כמו בשבי ומוכרחה להחליף לג'ינס וסווטשרט כדי שיעזבו אותי. שלא יסתכלו במן מבט כזה, ומעכשיו אני לא אוכל ללבוש את התלבושת מעל, מה שאני לא אעשה, אפילו עם הליווייס הכי יקרים, זה לא יעזור לי יותר. וכל פעם יגידו לי, כמו שאמר לי השומר של הבנין למטה: "נכון, את ישנה ערומה? נכון? אומרים שהרוסיות ישנות בלי תחתונים." או כל דבר שאני אגיד, ישר יתקנו אותי ואם אני אכתוב בכתיב מלא יגידו לי שבארץ עכשיו כותבים בכתיב חסר, ושכל הפסיקים שלי לא במקום ושאולי ברוסית שמים את התאריך, ככה לא בדיוק בצד שמאל של הדף אבל בעברית, צריך לשים את התאריך לגמרי בצד שמאל ולהצמיד את ה'פרופיל' של החברה ל"פולדר", שזה בטח בעברית בשבילם, בסיכה בצד ימין שהסיכה תהיה מקביל לדף, לא! מקביל לצד הזה של הדף ולא לצד הזה!
וככה אחד כזה כמו יאיר, שלפי כתב היד שלו רואים שהוא אמנם יודע לכתוב אבל לא משתמש בזה הרבה, והוא יתחיל להריץ אותי הלוך ושוב עד שאני בעצמי אתחיל להאמין שכל הפסיקים שלי לא במקום, וירעדו לי הידיים בכל פעם שאני פותחת שורה חדשה, ואז לא רק בפה שלי יהיה רה-ארגון בלתי פוסק שאי אפשר לסדר אותו אלא גם על הנייר, ואפילו בטלפון, וגם האנגלית שלי, שתמיד אומרים לי שהיא מצויינת עם המבטא שאני יודעת לחקות כל כך טוב, איזה אוזניים יש לך! גם האנגלית המלוטשת שלי פתאום תלך לי לאבוד.
בקיצור, אני יודעת טוב, טוב-טוב, שאסור שאלזה תסגיר אותי לידיהם, שאסור לי להראות להם את החלוק הישן שלי. הוא ישן, והוא רק שלי ואין מה לראות.
אבל לאלזה כל זה לא אכפת. היא מצפצפת עליהם, לא משנה אם זה בעברית שהיא בכלל לא מחשיבה אותה לשפה, ואם זה בגרמנית שאת המבטא שלה היא אפילו לא מנסה להסתיר, וכל פעם שאני יושבת שוב ושוב על אותו מכתב באנגלית, כי אני רוצה שזה יצלצל טוב ומשהו עוד קצת מפריע לי, ואני לא רוצה שאלי יגיד לי: 'זה אולי ברוסית ככה את אומרת', ויכניס לי למכתב, בנסוח אלגנטי כזה ומבריק, תרגום ישיר של איזה ביטוי עברי סלנגי, כאילו נכנס בנעלי אדידס בשרוכים לא קשורים לרצפת פרקט של אולם ריקודים מלכותי.
ואלזה באה ואומרת לי: "בואי לאכול, תעזבי את המכתב הזה של אלי המטומטם שלך,  את עוברת לו מעל הראש עם הניסוחים שלך", אבל משום מה אני עוד נתקעת ונתקעת, ומאחרת להפסקת האוכל שלי ואלי מתעצבן וברגע האחרון מצלצל בטלפון להולנדי ואז, אחרי שאני שכתבתי ושכתבתי את המכתב, ההולנדי כבר אומר לו בעל פה את מה שצריך וככה שוב לא חוסכים טלפונים בחברה, ואני מאחרת להפסקת האוכל שלי, ובמקום לרדת עם אלזה למשביר לראות גרביונים, אני לא מספיקה אפילו לאכול ובסוף היום אני כל כך עייפה שאני כבר לא מרגישה רעב, רק מטושטשת,  וכל פעם שאלי או יאיר עוברים לפני השולחן שלי אני רוצה לקפוץ להם על הצוואר ולנשוך אותם כמו כלב חולה כלבת, וכל האותיות על המסך מתחילות לצוף לי ובמקומן אני רואה תמונות של עצים בשלכת צהובה. עצי דולב צהובים שיש להם עלים כמו כפות ידיים של בני אדם, כפות ידיים גדולות ופרושות, פתוחות לגמרי במין תמימות ובלי חשש, פתוחות לכולם בלי הבדלי גזע, מין וצבע, ואלי ימשיך להגיד לי שאלה עלי גפן ובשבילו הדולב והמייפל אף פעם לא יהיו אותו הדבר כי המייפל, שהוא בטוח שזה בעברית, זה החומר הזה של מסגרת המיטה החדשה שאשתו התעקשה עליו כל כך.
אבל לאלזה לא אכפת שמתקנים אותה, וכשהם מתקנים אותה, היא מסתכלת גם על המנכ"ל שלנו אריה דרוקמן כך שאפילו הוא מקצר, רק מתקן לה איזה שני דברים קטנים בשביל הנימוס, כי הוא, בתור מנכ"ל, לא יכול לקבל עבודה ולא להגיד עליה שום הערות, ואחר כך, כשהיא  מסתובבת והולכת אני רואה את העיניים שלו גונבות את הרגליים שלה, כמו שגונבים רמזור. אולי בגלל זה זה לא אכפת לאלזה. היא יודעת  שאריה דרוקמן גונב את הרגליים שלה אבל לה לא אכפת, היא אומרת לעצמה: תסתכל, תסתכל, זה כל מה שיכול לפול בחלקך, ואריה דרוקמן, אף על פי שהוא איש עשיר כזה ומנכ"ל של חברה גדולה כל כך ומצליחה, לא  מרשה לעצמו יותר מאשר רק להסתכל על הרגליים של אלזה בהגנב.
אבל כשאלי ויאיר גונבים גם את הרגלים שלי, הן כואבות לי כאב בוער, כאילו עושים לי  טיפול במכונה שמחוררת לי את הרגליים עם חשמל, רק שזה לא טיפול כי בטיפול לפעמים צריך לסבול כדי לרפא משהו, ואני סתם סובלת וזה לא מרפא אצלי כלום, להיפך. חשבתי אפילו בתקופה מסויימת להפסיק ללבוש חצאית ולעבור לג'ינס ואחר כך החלטתי שזה יכול להיות עוד יותר גרוע כי ככה הם יכולים לגנוב לי את הטוסיק.
אולי לאלזה קל, כי הזכרון הזה, שאצלי דחוס בין הבגדים הישנים בארון, אצלה תלוי בחוץ, מטופח ומסודר. היא לא חושבת שאלה דברים ישנים שאף אחד לא צריך לראות אותם כי אין בהם צורך. היא אף פעם לא החביאה את כל הדברים הישנים האלה, אלא שמרה אותם ולא זרקה אותם בכל מיני ארונות. הם היו תמיד אתה והיא לא הסתירה אותם מאחורי הדלת של החדר ולא חיכתה לראות האם האנשים שבאים ילכו לראות או לא. היא מציגה אותם לכולם, בתור משהו חוקי לגמרי, כאילו אומרת לאנשים: לא מוצא חן בעיניכם? בבקשה, עסק שלכם. אני חושבת שזה נהדר. אולי בגלל זה היא לא נתקעת במכתבים שלה בגרמנית, אלא מנסחת לאריה כל מכתב צ'ק-צ'ק והוא מעיר לה משהו אבל היא אפילו לא תמיד זוכרת מה הוא אמר לה, ומה שהוא אומר לה לתקן, גם אם היא יודעת בוודאות שאי אפשר לכתוב ככה וממש בושה לשלוח את זה ככה למאנהיים, אומרת לו: בסדר, אריה, וכשהם אומרים לה: 'נכון? את ישנה בלי תחתונים?' הצבע לא שוטף לה את הפנים והיא מחייכת  חיוך שאני לא אוהבת אותו ומושכת בכתפיים במין תנועה כזאת שהיא ממש תנועה לאומית של נשים רוסיות, מן תערובת של קוקטיות זולה עם נשיות מעודנת.
אבל אצלי בפנים יש כלב בוקסר על רצועה, כלב בוקסר גדול וחזק בלי פרווה. כל הגוף הגמיש שלו מלא כוח והוא רוצה להשתולל, לרוץ על דשא גבוה וירוק, לא על דשא מלאכותי עם ממטרות, דשא פראי שצומח לבד ולא צריך להשקות אותו ולא לסרק ולגזום, הוא רוצה להשתולל ולקפוץ, להוציא את הכוח שלו החוצה, אחרת הוא לא יכול להרגע, אבל אני מחזיקה ומחזיקה את הרצועה, והוא מושך ומושך אותי כך שזה חותך לי את כף היד ואני נאלצת לרוץ אחריו לכל מיני כיוונים שאני לא רוצה, ולא התכוונתי, ולא משחררת לו את הרצועה כי אם אני אשחרר הוא ירוץ ויקפוץ על אנשים וינשוך אותם ויפיל אותם ואפילו שהוא לא חולה כלבת, זה מסוכן מאוד.
אני מעדיפה להחזיק אותו אצלי בבטן, בפנים, ולהרגיש לבד את העוצמה והגמישות של הגוף שלו ורק לראות בדימיוני את התנועה המתוזמנת של הרגליים שלו כשהוא רץ מהר, הקדמיות יחד והאחוריות יחד, כמו סוס חזק על מסלול מרוצים, אבל כשהוא אצלי בבטן הוא מתחכך בי ומתלטף בי כמו חתול, רק בקצת יותר דחיפה כי יש לו יותר מדי כוח.
אלזה לא מעירה לי כלום, היא רק מחכה לי עם זה, וגם אני לא אומרת לה: איך את יכולה לחייך אליהם ככה שהם אומרים לך דברים כאלה מגעילים?! אני ממש מתביישת לראות את זה! רק לפעמים אני מאוד כעסת עליה כי פתאום היא אומרת לי: "אצלנו במוסקווה…", ואני לא רוצה לשמוע את זה ולא רוצה שאחרים ישמעו שהיא אומרת לי את זה. "אצלנו במוסקווה…", זה מה שהיא אומרת לי ואני רוצה להגיד לה בשקט, בלחש: "מה זה 'אצלנו'? אלזה! איזה 'אצלנו'? מתי בכלל היית שם ואיזה שטויות את מספרת לי, הרי ה'אצלנו' שלך הוא אפילו לא בראש שלך, הוא בראש של אמא שלך, של הדודה שלך, בזכרון המעורפל של האנשים באלבום התמונות הישן של אמא שלך ואפילו לא שלך. ואת אומרת לי 'אצלנו'!"
אבל אני לא יכולה להגיד לה את זה, כי בשבילה זה כל כך טבעי. ואני סתם נשארת לי לכעוס לבד, ורק נאחזת בזכרון שלי בצעיף הצמר עם השלג ומרגישה את הדקירה של הקור בירכיים שמכוסים רק בגרביונים הדקים שלי, שאני בשום אופן לא מוכנה ללבוש עליהם צמר עבה ומגושם שעושה את הרגליים שלי עבות וכבדות, והצמר לא מתאים לצבע המעיל ולחצאית שמתחת, אבל אין לי אחר ואני הולכת ככה, רק בגרביונים, ואני עלולה לקבל כוויות קור ואמא כועסת עלי ואומרת שאני מפונקת. ובשמש, כשאני יוצאת מהמשרד בבוקר לדואר או כשאלי נוסע ואני יכולה לברוח קצת יותר, אני יורדת מהבנין והשמש עוברת בנועם על הרגליים, והגרביונים הבהירים בוהקים קצת בשמש, רק קצת, לא יותר מדי, הם חדשים לגמרי, רק היום הוצאתי אותם מהקופסה, סתם, בלי שיש איזה ארוע, ולא כדי להציג את הרגליים שלי בפני אלי או מישהו אחר, רק כדי להרגיש ככה את הנפח של הרגליים שלי, את הגמישות והכוח שלהן, והתחושה הנעימה של השמש על הרגליים דומה לתחושת הנפח של הרגליים על השלג, בהתחלה זה דוקר ואחר כך אני לא מרגישה את הברכיים כי הן קופאות ונדמה לי שהן עומדות לפול לי ואז אני מתחילה ללכת מהר-מהר, כמעט לרוץ, והירכיים שלי משתפשפות זו בזו ואני נאבקת עם הקור, וזה מה שדוחף אותי ללכת עוד יותר מהר כאילו יש לאן להגיע, כאילו משהו מחכה לי. הייתי חושבת על זה כשהייתי יוצאת בבוקר מהמשרד כשאלי לא היה והירכיים שלי היו מתעוררות אחרי הישיבה הארוכה ליד השולחן, כולי מקופלת, פתאום הייתי הולכת, רק אני והשמש, והרגליים שלי מתרככות ומתגמשות והתנועה מתפשטת לאט לאט בכל הגוף שלי, ועד שאני מגיעה לדואר, כבר לא אכפת לי לעמוד בתור ואני לא ממהרת יותר לשום מקום.
וכשאני חוזרת למשרד אני מנסה ככה, כמו אלזה, לחייך לאלי ולעשות את עצמי כאילו אני חושבת שהוא רואה משהו בין הכפתורים של החולצה שלי. אלזה אומרת שזה כל מה שאני צריכה לעשות ולה זה קל. אבל אני, אחרי שאטמתי את כל החולצות באופן לגמרי בטוח, בכל זאת מרגישה בפניו כאילו אני חצי ערומה. כאילו תופסים אותי בזמן ההתפשטות ומכריחים אותי לעמוד על במה גדולה באמצע החדר ולהמתין עד שיגמרו להשקיף עלי. ואני עומדת, בלי כלום למעלה, לבושה בגרביונים שתחתיהם רואים את התחתונים הישנים והחצי קרועים שלי שאני מזמן הייתי צריכה לזרוק, הגומי של התחתונים והתפרים של הגרביונים חותכים לי את הירכיים ואת קו הבטן לשלושה פסי בשר, וזה נמשך ונמשך ואני כבר מעדיפה להתפשט, ולהיות ערומה כי בערום אי אפשר להפשיט יותר, הכל גלוי, ואין יותר מה לגלות. אבל הם גם לא נותנים לי להתפשט רק אומרים לי: 'לא. תעמדי עוד רגע ככה. תשארי ככה, אל תזוזי. יש לך גוף יפה.'