ספרי מקור

פרק 1

מאריאנה רואה את הגוף הערום של פָּאטְרִיס מתהלך בחדר. הוא חושב שהיא ישנה ולא מעז להעיר אותה. מאריאנה מסתכלת עליו מבין עפעפיה העצומים. בבגדים היפים שלו הוא נראה יותר בטוח. הוא בכל זאת קצת ביישן. היא מסתובבת על הבטן ומפנה לו את הגב, משלבת את הידיים מתחת ללחי על הכרית הרכה. פָּאטְרִיס המקסים הזה, הרשמי והמאופק, מבריק בשיחה, מלא חוש הומור, מסתובב בלי בגדים ומחכה לי, היא חושבת.
כשמאריאנה מתעוררת פאטריס לא נמצא בחדר. היא לא זוכרת מתי נרדמה ונדמה
לה שנרדמה יחד אתו, לידו. היא מביטה בחדר. מהמיטה אי אפשר לראות את מרפסת האבן הרחבה, אבל האור האפרפר נכנס דרך החלון הגדול. שוב אין שמש, חושבת מאריאנה. קיוויתי שאחרי הצהריים תהיה. או שאולי הייתה וישנתי?
גופה פרוש בנועם מתחת לשמיכה. כמו חותמת גומי הוא משאיר שקערוריות, סימני
כובד על הסדין. החדר מוסק היטב. האוויר בו דחוס ויבש. חם. מחניק. היא מורידה
את הרגליים לרצפת הלינוליאום וניגשת להזיז את חלון המרפסת. רגליה הספוגות
בשינה, נוגעות בשפת הבטון המחוספסת. היא רואה את גגות העיר. מגדלים תעשייתיים לבנים-אפורים בתוך יער של גגות רעפים אדומים, מימין ומשמאל. השמים נמוכים. אין עננים. כל השמים הגדולים האלה כמו ענן אחד רצוף.
מאריאנה חוזרת ושוקעת בחזרה לחום הנעים של המיטה. היא שומעת את הצליל המוכר של הדלת המחליקה על הרצפה. מעיל הבורדו של פאטריס פתוח. צעיף צהוב תלוי על צווארו. הוא נכנס לחדר ומתקרב אליה. מאריאנה מרגישה את הלחות של החוץ. משב הרוח שריחות הרחוב מתערבבים בו: עשן המכוניות עם פיח, ריחות האוכל, הסיגר של פאטריס וקצת אלכוהול.
"קנית צעיף חדש?"
"לא. זה אחד ישן. מצאתי בארון."
"הצירוף מצוין! איזה צבע נהדר! מאוד יפה לך."
"תודה."
פאטריס מחייך את החיוך הקטן של הפה הקטן שלו. חיוך כמעט לא נראה.
מאריאנה מתיישבת, נשענת על הכרית הגדולה. מוציאה מתחת לשמיכה את זרועותיה הגדולות והעגולות.
פאטריס יושב על המיטה מול מאריאנה. הוא מושיט את ידו אל פניה. שרוול מעיל הצמר, עבה ורחב, מתעכב על כתפיית הכותונת ונוגע בכתף החשופה של מאריאנה.
"את ישנה משתים, את יודעת?"
"ועכשיו?"
"שש."
"וואו!"
מאריאנה מחבקת את עצמה, משפשפת את זרועותיה בכפות ידיה, כאילו מנסה להתנער מקרום השינה הנעים.
"חם לי." פאטריס קם.
מאריאנה רואה את גבו, את צווארו הקצר ואת קדקודו האפור. כתפיו מתעגלות ושוקעות פנימה. עם כל צעד הוא זורק את רגליו קדימה לצדדים. שולח אותם לפני גופו, ואחריהם קופצות הכתפיים, כמו מִכסה שנזרק על סיר על ידי מבשלת מנוסה ומרושלת. המכסה נופל תמיד בדיוק למקום בצלצול זריז.
פאטריס ניגש למתלה הבגדים בכניסה, מוריד את מעילו ואת צעיפו. הוא חוזר למאריאנה ומתיישב שוב באותו המקום. מולה. קרוב.
"ישנתְּ טוב?"
הוא נראה ארוז בחולצה השחורה. גם בלי עניבה יש לו מראה מוקפד.
"כן." אומרת מאריאנה. "איך יפה לך החולצה. חולצה כזאת פשוטה! איך אתה מצליח להיראות אלגנטי גם בפיג'מה!"
פאטריס מעביר את כף ידו הגדולה על צווארון החולצה. הצווארון מקופל ומונח היטב. הוא לא התקמט תחת המעיל. כף ידו עולה ונוגעת בשארית שערו בצדדים, אפרפר ודק. בזהירות ובדאגה.
"מחר, לפני שאני טס, אני רוצה לעבור אצל דוד." אומר פאטריס.
"תסע ל-St.Cloud  ותחזור? או שתעבור שם בדרך ל-Roissy ? זה סיבוב עצום! זה ייקח לך את כל הבוקר!"
"אני יודע." הוא לא מרוצה שמאריאנה מזכירה לו את חולשתו.
"הייתי צריך להסתפר עוד בשבוע שעבר אבל בגלל הנסיעה הזאת ל-Strasbourg לא הספקתי. ועכשיו, אם אני לא מסתפר לפני שאני נוסע, זה יהיה עוד שבועיים. אני יודע שזה אידיוטי, אבל אני מוצא שהוא מספר אותי בסדר."
"הוא מספר אותך בסדר גמור וחוץ מזה אתה רגיל ומרגיש בטוח…"
"מה זה קשור לבטוח?" הוא קם ומסתובב.
מאריאנה שותקת. היא רוצה לקום אחריו, לתפוס את כף ידו, השקטה והבטוחה בדרך כלל. לחבק, להרגיע. אבל הקפיצה עלולה להיות דרמטית מידי, וגם אין חשק לצאת מהמיטה.
"רציתי שנלך לקלוד ופסקל." אומר פאטריס. "חיכיתי שתתעוררי."
"ועכשיו?"
"עכשיו כבר מאוחר, אני חושב."
"אתה יודע, חלמתי או אולי חשבתי שהלכת עם מישהי… שהלכת לפגוש מישהי בבית הקפה של הפינה. זה, איפה שתמיד יש מוזיקה… אתה יודע."
"באמת הלכתי לבית הקפה של הפינה." פאטריס מסתובב אליה מופתע. עור פניו חיוור, בלי סומק. הוא נראה עייף, חושבת מאריאנה, מן עייפות מתמשכת, שאולי גם לא תעבור.
"כן?"
"חיכיתי שתתעוררי ובסוף ויתרתי. ירדתי לשבת קצת למטה…"
"כן… פוי… איזה חלום רע."
"יש שם הרבה אנשים ומדברים בקול רם. את יודעת, … On se croit à Marrakech …ici " , הוא הוסיף.
"כן. אתה תמיד אומר את זה. אני אף פעם לא הייתי במרקש, אבל המבטים של הגברים פה בדיוק כמו בארץ."
"אני אוהב לשבת שם, בבית הקפה הזה לפעמים. ביניהם אולי באמת הם גסים וקולניים, אבל אלי הם נחמדים מאוד. ואף אחד לא מציק לי בתוך הרעש והמוזיקה שלהם."
"כן. הסוחרים למדו. גם אתי הם אדיבים מאוד. הם חוסכים את המבטים. הם אומרים לי בנימוס: Bonjour , mademoiselle! Vous desirez ,mademoiselle?!
Bonne journée, madame! בדיוק כמו הצרפתים בעיר. רק שזה יוצא להם טיפה פחות חלקלק, פחות mielleux כמו שאתה אומר."
"זה מבנה, את יודעת. הלוע שלהם גדול ורחב יותר, לכן הקולות שלהם נמוכים ועבים יותר. כמו של בעלי הדוכנים בשוק בירושלים."
"בעיר אני יכולה להסתובב חופשייה," מתעלמת מאריאנה מעקיצתו, "בלי שמישהו חומד אותי מאחור. רק ב-Montreuil זה חוזר. כל הדרך מהמטרו המבטים שלהם דבוקים לי לאחוריים. אבל איכשהו, זה פחות מרגיז אותי מאשר בארץ. אולי אפילו נעים לפעמים. משהו מוכר."
"אני יודע. יש נשים שרק חולמות שמישהו יחמוד את הישבן שלהן. אבל לא את. את רוצה לשבת עליו במכונית."
"כן. במכונית אני מוגנת: יושבים על הישבן, מה לעשות. אף אחד לא יכול לראות אותו ולהדביק אליו עיניים מאחור… וחוץ מזה כבר אין לי מכונית." היא מרצינה.
"מאריאנה, אני מבקש ממך. עוד פעם?"
"כן. המכונית שלי נשארה אצל שמואל בדרך פתח תקווה פינת אלוף שדה."
"כן. במקום המצחין הזה, מלא צעקות וזיעה מסריחה של אנשים."
"במכונית," ממשיכה מאריאנה את מחשבתה, "יש תמיד מרחק שמפריד ביני לבינם והם לא יכולים להתקרב עד כדי כך שמרגישים את הריח שלהם."
"למה, בארץ לפעמים כן… אז מה, את קמה או שנשארים?" פאטריס מחייך חיוך עייף ותופס את הקוקו הרך שלה במשיכה עזה כלפי מטה.
"אה!" מאריאנה מופתעת. ראשה נזרק לאחור. היא לוקחת תנופה ומושכת אותו קדימה. גופו הגדול נוטה אחריה והם מתכרבלים בתוך המיטה. "אתה לא דואג למראה המחויט שלך?" מסננת מאריאנה בקול לכוד בצוואר מתוח לאחור.
היא מתנגדת. כואב. הכוח בצוואר. הצוואר, האיבר הרך והפגיע הופך לאיבר החזק, המוביל. היא לא מתלוננת.
הוא עוזב. פתאום. היא מחכה. הוא משליך את חלק גופו העליון אליה וכובש את פניו במרכז גופה, חם ומלא ריח של שינה. מאריאנה רואה את עורפו. את שערות השיבה על צווארו העבה. היא מתכופפת אליו, מלפפת את שערותיו בשפתיה ומושכת.
"ממ…" ממלמל פאטריס. "זה לא נעים."
"אני רוצה לנשוך אותך קצת… מותר?"
"לא."
"בבקשה. נו."
שקט.
מאריאנה פותחת בזהירות את הפה ואוספת בשיניה את מעט העור, עוד לא את הבשר. בעדינות. פאטריס לא מתנגד. אבל מאריאנה יודעת שרק זה מה שמותר. היא עוצרת את עצמה.
"מתי אני אמצא את גבר חלומותי? אחד כזה שאוהב שנושכים אותו?!" היא נאנחת.
פאטריס התהפך על המיטה, זרועותיו פרושות לצדדים. מוזר לראות אותו משתטח כך עם הבגדים על המיטה הלא מסודרת. רגליו, בנעלי העור המשובחות, תלויות מעל לקצה המיטה. המכנסיים שהתרוממו מעט יותר מן הרגיל, מגלים את מִפרקי רגליו הדקים.
"ומי היא? את יודעת?" שואל פאטריס בלי להפנות את פניו אל מאריאנה.
"מי?"
"זאת שחלמת עליה?"
"אהה! לא. מממ… כן… היה לה שער שחור… une brune… une française… une parisienne… une vrai… …"
"une brune יכולה להיות לפי דעתך une vraie parisienne ? " מתבדח פאטריס.
"ממ… כן… לפעמים…" אומרת מאריאנה ומנסה להתרכז בדמות שראתה בחלום.
"כן. רזונת ודקה כזאת, שמדברת מהר וברצף. לא יפה."
"לא יפה?"
"דומה לעוזרת של בֶרְנאר אצלכם במשרד."
"קלוד?"
"האמ-ממ…" עושה מאריאנה כן מהורהר ואטי. "אני חושבת."
"קלוד לא יפה?"
"לא מאוד. היא לא מכוערת, אבל… " היא מתהפכת על הבטן ומשתטחת לצדו של פאטריס. מתגנבת אליו קרוב. "היא מוצאת חן בעיניך? קלוד?"
"לא יודע. אף פעם לא חשבתי על זה."
"חכמה כזאת וזריזה, מלאה חיוניות ובטחון." הריח של פאטריס תוקף את גופה. ריח עדין של אבקת כביסה מבושמת עם ריח סיגר. מן ריח של ניקיון וטעם טוב, של bonne qualité .
רגלה נוחתת ברישול מתחת לסרעפת של פאטריס, במקום הרך. היא מרגישה היטב את הסיבוב כאילו האגן היה ציר של שבשבת או מארקיזה. נעים לבלבל לו את הבגדים המבריקים. הוא לא מתנגד. הכותונת מתרוממת למעלה והאוויר נוגע בשני קפלי הישבנים המתגלים מעט.
פאטריס לופת את כף רגלה ואוסף את בהונותיה הארוכים כאילו היו עוגה. כף ידו כְּוופל עגול בצורת צינור, והבהונות של מאריאנה הם הקרם שבפנים. הוא מושך אותה הצידה בפתאומיות, כאילו רוצה את העוגה לעצמו, ברעב, בתאווה. אבל מאריאנה כבדה מידי מכדי שיוכל להפוך אותה כך, בתנועה אחת ומבלי שהיא משתפת פעולה. היא רק מתנדנדת כמו הר של בצק רך ורוטט. היא מתרוממת על מרפקיה מעליו. פאטריס מגניב את כף ידו הקרה בין גופה לגופו וחופן את ערוותה, אוסף אותה באגרוף. מאריאנה צוחקת.
"רק אל תכאיב לי."
"את רטובה לגמרי, את יודעת?"
"לא. זה סתם מתוך שינה." היא עונה לו.
"בואי עלי." אומר פאטריס ומנסה לאחוז בה בבית השחי ולמשוך אותה למעלה, אל פניו.
גופה כבד והיא מתקשה לזוז, אבל היא נגררת בלאות אחריו. היא עומדת על ארבע. פניו בין ירכיה.
היא רואה לפניה את הסדין המקומט, את מעקה המתכת של המיטה ואת התמונה האהובה של פאטריס על הקיר. תמונה, שאף פעם לא הבינה מה הוא מצא בה: אפור. כסא. וכתפי אישה צעירה יוצאות מתוך הערפל. גוונים יפים ורגועים, אבל משהו תפל. לא עז.
משקל גופה מתקדם לכתפיה, נתמך על ידי הזרועות. מִפרק כף היד מתאמץ להחזיק. כבד. היא מקשיתה את הגב בהנאה, וגם כדי להשתטות קצת ולהקשות על הפה של פאטריס, המגשש אחרי ערוותה. הוא רודף אחריה עד שמִפרק כף היד כואב, כפות הידיים מכחילות.
"אני תיכף נופלת, פאטריס." היא מספיקה להגיד ונופלת הצידה כשהיא מושכת אותו אחריה.
התעוררתי לגמרי, חושבת מאריאנה. היא מנסה להרגיע את נשימתה. עכשיו אשאר ככה בלי לזוז אולי שנה.
היא מחכה לפאטריס שהלך להוריד את בגדיו המגוהצים ולסדר אותם באיזשהו סדר משלו. תמיד הוא מוצא לו זמן לזה, גם כשאין זמן בכלל, חושבת מאריאנה. זה לוקח לו יותר מידי זמן, ולי זה עובר עוד מעט לגמרי. היא מסתובבת על הצד ומחכה. היא שוב רואה את מעקה המיטה, את התמונה, את הקו שבין הקיר לתקרה, את הנקודות הקטנות של הסיד הלבן. זה בטח מחוספס למגע, היא חושבת. היא מרגישה את הבשר הרך של פאטריס נוגע ברווח שבין אחוריה. קו גופו נצמד ומתלכד עם קו גבה. כמו שתי עקומות מקבילות.
"אתה יודע, סילבי אומרת: איך את יכולה להיות עם מישהו שכל הזמן נוסע, שכל הזמן נמצא בחו"ל ואת בכלל לא יודעת מה הוא עושה שם…?"
"מה זאת אומרת את לא יודעת?" פאטריס משרבב את סנטרו בשקע שבין צווארה לכתפה.
"זאת אומרת את לא יודעת עם מי הוא נמצא שם, כשהוא לא לידך."
"אז מה אמרת לה?"
היא מסתובבת. פניה מול פניו. כפות ידיה נשענות כנגד כתפיו הגדולות שנראות כמו משטח אחד עד הפטמות, שזז ביחד בתנועות גדולות וכבדות, רק יחד. בלי חלקיקי תנועה. כמו מגירה רחבה של ארון שנפתחת בתנועה אחת ואין אמצע.
"אמרתי לה: וכשרוֹלָאן יוצא בבוקר מהבית וחוזר בערב, מה את יודעת מה הוא עושה ואיפה הוא נמצא ועם מי?"
"כן…" פאטריס עדיין מחבק אותה, אחיזתו נחלשת.
"אז היא כמובן אמרה: מה קרה לך? מה פתאום! זה לא אותו הדבר!"
"אני מקווה שלא המשכת לשכנע אותה הלאה…" העיניים של פאטריס מקבלות את ההבעה העצובה-עייפה שלהן, של כלב עצוב, כלב טוב. נדמה שהן כמעט פוזלות.
"לא. אבל אמרתי לעצמי: זה באמת מטריד אותי לפעמים…"
"עד עכשיו תמיד אמרת שאת אוהבת שאני לא נמצא הרבה, שיש לך הרבה זמן."
"כן. גם. אבל בכל זאת. איך שהוא בזמן האחרון כשאתה לא פה, קשה לי להיות פה."
"אני תמיד חשבתי שאת זקוקה לעבודה עם יותר אנשים, משהו יותר חי." פאטריס עוזב אותה ומסתובב.
"אולי."
"ככה את לבד בבית כל הזמן. זה בטח בגלל זה, ההרגשה שלך."
"אולי. כן… אני עובדת כמו בתוך מחבוא, מקום מסתור. בסוף, אני בכלל לא יודעת במה הם משתמשים ובמה לא ולמה, ואם זה טוב או לא טוב. אף אחד לא מדבר אתי. כמו בחושך."
הם שוכבים כך זה לצד זה, פניהם אל התקרה.
"את לא יכולה לדבר עם סילבי?" פאטריס מחבר את ידיו מתחת לראש, סופג את הנועם של המיטה.
"סילבי לא קובעת…" מחזירה מאריאנה מיד. "אין לה הרבה השפעה. חוץ מזה, אתה יודע, בלעדיה לא הייתי יכולה לעבוד בשום הוצאה אחרת."
"אולי את יכולה לנסות שוב? עכשיו יש לך הרבה יותר ניסיון."
"אולי. אבל אני בכל זאת חושבת שזה קורה לי כשאתה לא פה. אתה יודע, בפעם ההיא שהיית בנסיעה הארוכה הזאת באוסטרליה, חשבתי שאני חוזרת לארץ. לא יכולתי יותר. אתה חוזר ולא מוצא אותי. אני לא פה יותר."
"ו…"
"אני אולי אעשה את זה באחת הנסיעות הארוכות שלך. לא זאת. זאת הרי רק שבוע, נכון?"
"שישה ימים." פאטריס מקשיב בריכוז.
"אחת ארוכה שתבוא, ואני אברח."
"לא ידעתי שככה זה בשבילך."
"ובכלל אני חושבת שאני רוצה לחזור."
"את רוצה שאני לא אסע?…" פאטריס מושך את המשפט לאט מפיו כדי להגיד משהו. "את יודעת שאני לא יכול." הוא מוסיף מיד.
"אני יודעת. אבל אתה תמיד אומר שאתה שונא את זה. הנה, יש לך הזדמנות."
"מאריאנה, אני נוסע מחר. אני אחזור בסוף השבוע, Samedi , ונדבר אז."
"אתה בונה על זה שמצב הרוח שלי יעבור?"
"אולי. גם."
"אתה לא מפחד לחזור ולא למצוא אותי כאן?"
"כן. אבל את בעצמך אומרת שזה קורה לך בנסיעות הארוכות שלי."
"כן. אבל אולי הפעם זה יהיה אחרת."
"או-לה-לה! כמה שאת מסובכת!… בואי נגיד שתבואי לפגוש אותי ב- Roissy כשאני אחזור, ב- Samedi ?"
"איך אני אסע ל- Roissy בלי מכונית?"
"אני יכול לא להחזיר את המכונית למשרד. את רוצה?"
"כן." מאריאנה עונה בלי הסוס.
"אז תבואי?"
"כן. בסדר."