ספרי מקור

פרק 1

לחתול של סבא וסבתא שלי פרווה ארוכה ורכה בצבע קרם ורדרד. הוא מהלך בבית בשקט וברכות כמו רוזן אציל מהסרטים בערוץ ההיסטוריה. לעתים רחוקות הוא מוציא מפיו ייללה שקטה ומהוססת, ושום דבר לא מצליח להפריע את שלוותו. לכן סבא נתן לו את השם אוֹנייֶגין, שם של גיבור ספר רוסי שסבא אוהב.
בספר אוֹנייֶגין הוא בן אצילים מפונק שבגלל גאוותו מפסיד את האושר שלו ועושה שטויות, ואפילו הורג בן אדם. הספר כולו כתוב כמו שיר, בקצב ובחרוזים, וכשסבא קורא ממנו בקול רם המילים יוצרות מנגינה של ממש. סבא מתעקש לקרוא לי מתוכו, אף על פי שאני מבין רק קצת רוסית. אני יושב מול סבא, מקשיב לקולו החזק ורואה את פניו נעים ומשתנים. הוא מקמט את המצח וגבותיו העבות, והשעירות עולות ויורדות, ומתחברות יחד מעל לגשר האף כמו גג של בית. הוא פותח את העיניים ולפעמים נדמה שהוא שוכח בכלל שהוא קורא בשבילי. הוא נראה כמי שנמצא רחוק בעולם הסיפור, עם הרוזן שצחק לנערה שאהבה אותו, ופתאום כעבור שנים הוא פוגש אותה במקרה ומבין שהיא מקסימה, אבל כבר מאוחר מידי.
סבא מפסיק לקרוא ומתחיל להסביר לי. הוא מדבר ומדבר, על רוסיה ועל התקופה שלמד באוניברסיטה, על מוסקווה ועל סטאלין שרצה להגלות את כל היהודים לסיביר ולהוציאם להורג. אני לא מבין את כל מה שהוא מסביר, אך ההתרגשות של סבא היא כמו הצגה. סבא אוהב שאני מקשיב לו ואני אוהב להסתכל עליו ולראות שהוא מרוצה. ככה יש בינינו איזה סוד, רק שלנו. אנחנו יושבים בחדר של סבא שהוא קצת חשוך, מכל הקירות מביטים אלינו ספרים המסודרים צפוף-צפוף בסדר שידוע רק לסבא עצמו, ואם סבתא קלרה לא קוראת לנו לאכול, אנחנו בכלל לא יוצאים משם.
לפעמים סבתא נכנסת ואומרת: "סוֹליק, עוד פעם אתה משגע את הילד?" אך רואים שהיא לא באמת כועסת, היא רק אוהבת לדעת מה בדיוק קורה בכל פינה בבית, ולהרגיש שהיא בעניינים. גם סבא יודע את זה והוא לא לקוח ברצינות את המילים של סבתא. הוא מנפנף בידיו לעברה ואומר: "לכי, קְלֶה-קְלֶה, אל תפריעי לנו!"
לַסֵפר על אוֹנייֶגין כריכת בד כחולה ועבה, ודפיו המצהיבים מעוטרים בציורים מסולסלים בדיו שחורה. אמא הסבירה לי שסבא נתן את הספר לסבתא במתנה כשהם היו צעירים לפני שהתחתנו, וזה היה סימן של סליחה והשלמה ביניהם כי סבא היה אשם במשהו בפני סבתא קלרה. אבל אני לא בטוח שאמא צודקת. פשוט, סבא אוהב את הספרים שלו ואוהב לקרוא בהם בקול רם כמו בתיאטרון. אני חושב שסבא בכלל לא זוכר את כל האשמות והסליחות עם סבתא קלרה. הוא תמיד שוכח דברים ובמילא שואל כל דבר את סבתא קלרה, שמזכירה לו כל דבר ומוצאת בשבילו כל מה שהוא צריך.
כשסבא רוצה לנוח ולחלץ קצת את העצמות הוא יוצא מהחדר שלו ורואה את אוֹנייֶגין ישן מכורבל על הספה הכחולה בחדר האורחים. הוא מתיישב לידו כאילו בא לבקר חבר טוב ואומר לו: "קיסָה! קיסוּלָה מאיָה!" שזה משהו כמו "חמוד שלי!". סבא מדבר אל אוֹנייֶגין כאילו היה ילד קטן שעשה משהו מוצלח, ואני רואה את היד הגדולה שלו נחה על פרוותו הלבנה של אוֹנייֶגין בעדינות, והפנים של סבא מתמלאים עונג.
סבא סוֹליק, שזה שמואל בעצם, אבל כולם קוראים לו סוליק, הוא איש גדול וגבוה. כשהוא צועק בקולו הרועם פניו מתעוותות בכעס, וזה די מפחיד, למען האמת. כפות ידיו עבות ורחבות כמו של איש עבודה, אבל כשהן נוגעות בפרווה של אוֹנייֶגין הן נעשות רכות וענוגות, ומייד רואים שסבא סוליק הוא לא כזה מפחיד כמו שחושבים. אוֹנייֶגין שלנו מקבל את מגע הפינוק מידי סבא כי הוא מנומס ויש לו גינונים. אבל באופן כללי הוא לא אוהב אנשים. באמת-באמת הוא אוהב רק את סבתא קלרה. אולם סבתא קלרה בכלל לא מתפעמת מהפרווה היפה של אוֹנייֶגין ומהילוכו הגאה. היא לא מחזרת אחריו ולא קוראת לו, ולא משוויצה בו בפני האורחים. אולי מפני שסבתא קלרה עסוקה מאוד. יש לה הרבה עבודה במטבח, היא יוצאת לעיר לסידורים ולקניות, היא מדברת בטלפון עם אמא ועם החברה שלה יוליה.
אוֹנייֶגין ממתין בסבלנות לרגע המנוחה של סבתא קלרה כשהיא מתיישבת על הספה הכחולה בחדר האורחים כדי לקרוא את הירחון שהיא מקבלת מחוץ לארץ. ואז, כעבור זמן מה ובאופן לא מורגש מופיע פתאום הענן הורוד לרגליה. אוֹנייֶגין מרים אליה את פרצופו כששפמו הלבן מזדקר לצדדים, והוא כמו מבקש לברר בעדינות האם הוא רשאי לקפוץ לה לברכיים. אוֹנייֶגין לא מיילל ולא מתחכך ברגליה. הוא פשוט עומד ומחכה, ורק הזנב הזקור שלו רוטט כמו עץ צעיר ברוח אביבית קלה.
סבתא קלרה לא ממהרת ושניהם כבר יודעים בדיוק מה הולך לקרות. היא נאנחת ועושה את עצמה כאילו אונייגין מטריח אותה. באי רצון מעושה היא מצמידה את ירכיה כדי לעשות לאוֹנייֶגין מקום ישיבה נוח, פורשת ומחליקה עליהן את החלוק כי אוֹנייֶגין לא אוהב לשבת על עור חשוף, וכך עלול גם לשרוט אותה חלילה. כאשר סוף-סוף הכל מוכן אוֹנייֶגין קופץ על הברכיים של סבתא קלרה ומתחיל לעשות תנועות לישה בגפיו הקדמיות. סבא קורא לטקס הזה "טוֹפְּצֶ'ט". זה כמו שדורכים ענבים ברגליים יחפות כדי לעשות יין, ראיתי בטלוויזיה הלימודית. אך יותר מכל, זה נראה לי כאילו הירכיים והבטן הגדולה של סבתא קלרה הם בצק, ואוֹנייֶגין עושה את עבודת הלישה שלו בריכוז גדול ובהתכוונות. ברגעים כאלה אני אוהב להצמיד את האוזן לצד גופו הרך שמדיף ריח חם ונעים, ולשמוע את הגרגור שבו הוא מלווה את "עבודתו", וכך אני יודע שאוֹנייֶגין מאושר. גם סבתא קלרה נראית מרוצה מאוד. היא מלטפת את אוֹנייֶגין קצת, כמעט בלי לגעת. גם אני רוצה ללטף את אוֹנייֶגין, אבל סבא אומר לי בתקיפות: "תעזוב את הילד!", כאילו אוֹנייֶגין הוא באמת הילד הקטן שלו, "אתה לא רואה שאתה מפריע?!" ואני מוותר כי אני מבין שסבא צודק. סבתא קלרה לא מגינה על אוֹנייֶגין. היא לא אומרת כלום, ורק על פניה עולה חיוך קטנטן של שלווה ומנוחה שקטה.