התמציתיות – האם הכל יכנס?
ברומן – לא הכל יכנס. זה ההבדל העיקרי בינו לבין סיפור חיים. לפעמים מחבר הרומן כותב פי חמש ופי עשר מהחומר שבסופו של דבר באמת נכנס לספר. כל דבר שהוא לא לגמרי חיוני לספר לא יכנס לתוכו. אחרת הספר יהיה ארוך מדי. הוא עלול להיות משעמם…
הידוק הכתיבה וחסכוניות הוא המרכיב העיקרי שמבדיל בין סיפור חיים לרומן.
"סיפור אמיתי"
ספר שמכיל סיפור חיים יכבד את הכרונולוגיה. הוא יתרכז בתקופה המשמעותית בחייו של אדם. דמויות, גם המשניות ביותר, יופיע בספר. כי משימתו של סיפור חיים לספר את ההיסטוריה האישית. לשמר. ולהעביר לדור הבא.
גם בבסיס של רומן יכול לעמוד סיפור אמתי. רומן יכול להשתמש בדמויות אמתיות. אך המחבר יציג את אלה באופן שישרתו את הסיפור ואת אחדות הרושם.
בסיפור חיים יש חשיבות לאירועים ולדמויות כפי שהיו במציאות. ברומן חשובים האירועים והדמויות כפי שהמחבר רואה אותם.
יחס של קרבה לאירועים
סיפור חיים נועד בראש ובראשונה לקריאה של מי שהכיר את בעל הסיפור ומהווה חלק מחייו במידה זו או אחרת. לקורא כזה יש יחס מיוחד של קרבה לפרטים, לדמויות, לסדר ההתרחשות. ההכרות והקשר המיוחד אחראיים במידת מה על הרושם.
בסיפור חיים יש חשיבות לתיאור פרטים בתור אמצעי תיעוד. הם נושאים משקל רגשי עבור הקורא. ביטוי שסבתא נהגה להשתמש בו. חפץ שהביאה אתה מחוץ לארץ. רקמה שאמה עשתה במו ידיה. ספר תורה שעבר מדור לדור במשפחה…
פרטים כאלה לא יהיו בעלי אותו משקל לקורא שהוא "מחוץ לקהילה". ספר תורה יצטייר אולי כישן ומרופט. לאו דווקא עתיק ומלא הוד. המשפט של סבתא עלול להישמע לאו דווקא מפולפל. הרקמה מעשה ידיה של אמה – חובבות גרידא.
כדי לרתק את הקורא מחבר הרומן ישתמש בפרטים שיחזקו את הרושם או את הרעיון. הם ישתלבו במרקם הסיפורי ויכילו רמז, סמליות. הם יהיו רבי משמעיים.
אופן הסיפור – כושר תיאור
איך הסיפור מסופר? באיזה אופן?
ספר אישי יכתב בשפה הקרובה ביותר לשפתו של בעל הסיפור.
ברומן – לשפה תפקיד ראשי. השפה עצמה היא דמות והיא יוצרת חלק גדול מהרושם.
אין ספק שפת הספר צריכה להיות נכונה, רהוטה, עשירה. לעומת זאת ברומן השפה עצמה נושאת תפקיד של העברת הרושם והרעיון.
